היה זה שבוע בו הפחד מפני תוצאות לא רצויות של הניתוח גבר לאחר שידור כתבה, בחדשות הערב בטלוויזיה, ובו דווח על מנותח קיצור קיבה שנפטר בעקבות ניתוח שבוצע באיכילוב. כדי להעצים את האייטם הוסיפו שזהו המנותח השני שמת בשבועות האחרונים באותו בית החולים לאחר שעבר ניתוח בריאטרי.   תגובת בית החולים שהסיכונים הוסברו למנותחים ומקרי המוות עומדים בסטטיסטיקה העולמית לא רק שלא הפחיתו את חששותיי אלא הכעיסו אותי במידה מסוימת. ראיתי בתגובה ביטוי לאי לקיחת אחריות להחלטה אם מנותח מתאים לעבור ניתוח והעברת האחריות כולה למנותח. לשם מה סידרת הבדיקות שמבצעים לפני הניתוח אם לא כדי לאשר את כשרותו של המנותח לעבור את הפרוצדורה בהצלחה ולהישאר בחיים? הרי רק לצוות הרפואי, ולא למנותח, היכולת לקבוע מהם התחלואים המהווים סכנת חיים בניתוח מסוג זה (בשני המקרים המנותחים סבלו ממחלות רקע שונות בין השאר בעיות לב ונשימה).   ניסיתי למצוא עידוד בפורום אך קריאה של תגובות כגון: "מזל שאני אחרי..." שידרה שאם אני לפני כדאי מאד שאדאג   אז דאגתי! והתגובה הפיזית לא איחרה להגיע. יומיים לאחר הכתבה חליתי (התקררות: חום, הצטננות, שיעול וכו).   התחלתי לרכז טיעונים שיעזרו להתגבר על החששות. להפריד את המקרה שלי מאלו שבכותרות ולהחזיר את האופטימיות, ההכרחית לדעתי, לגבי הערכתי את תוצאות הניתוח שאעבור. מבין הטיעונים: ה-BMI שלי רחוק מאד מאלו שנפטרו, מצבי הגופני טוב מאד, אני עושה ספורט והנקודה החשובה ביותר: הביטחון המלא במנתח, דר' ספיבק.   לפני כחודשיים, במהלך החיפוש אחר מנתח, נתקלתי בכתבה, ב ynet,  בגינה גמלה בליבי ההחלטה שמצאתי את המנתח הנכון עבורי. סופר שם על מנותח של דר' ספיבק שלאחר הניתוח סבל מסיבוך נדיר שהביאו לכדי סכנת חיים. תיאור מלחמתו של דר' ספיבק כדי להציל את חייו מעורר הערצה ומאפשר לי לבטוח בו. למי שמעוניין לקרוא: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4426452,00.html  עוד 29 ימים לניתוח.