ממש קשה לי עכשיו-------------------------------------------------------------------------------------------

 

אני הולכת לעבור בימים הקרובים שינוי מאוד גדול שזה מעבר דירה לעיר שלא גרתי בה בעבר ולא מכירה שם אף אחד. רק אני מתחילה לכתוב וכבר נהיות לי דפיקות לב מטורפות..

המחשבה של להתחיל לארוז, למצוא דייר חדש ולהודיע לבעלת הבית- רק המשימות האלה לבדן (שלא לדבר על כל השאר) פשוט אימה צרופה.

 

המעבר הוא בשל אילוצים כלכליים. ואני עוברת לגור עם בני משפחה (לא ההורים). אני גרה לבד מאז גיל שמונה עשרה יותר מעשר שנים אני לא יכולה לתאר לכם עד כמה זה מפחיד אותי יש לי כל לילה סיוטים בגלל זה ואני קמה בפאניקה. כל כדורי ההרגעה בעולם לא יעזרו לי בשינוי הזה. לא הפעם. אני כל כך רוצה להיות כבר אחרי זה. חבל שאי אפשר להיות כמו דורותי מארץ עוץ, לנקוש פעמיים בעקבי הנעליים האדומות ולהיות בבית (אם קיים מקום כזה בכלל).

 

סיבת המעבר קשורה מן הסתם לדיכאון ולהפרעת אכילה שתמיד הולכות משולבות יד ביד כך שלא ברור מי התרנגולת ומי הביצה.. כי שני הבעיות הללו השזורות בעצמן גורמות לי לעיתים לחוסר תפקוד טוטאלי (כמו עכשיו). בימי הטובים התפקוד שלי היה סביר במקסימום.

אם היה אפשר נראה לי שהייתי מעבירה את כל ימיי במיטה בחדר חשוך וטלפון סגור מתחת לשמיכה שרק מסך המחשב מרצד לו מדי פעם.

 

כזאת תמיד הייתי בנאדם פרטי מאוד, מסתגר מאוד. מנותקת מהעולם ומעצמי, זומבי רוב הזמן.. שונאת רעש, אור, שכנים. נוקשה מאוד, עקשנית, פסימית ברמות מטורפות, יורדת ולועגת על לעצמי כל הזמן, נפגעת בקלות בלתי נסבלת, מוותרת לעצמי כל החיים, חלשה אנרגטית, חסרת כוחות, אמונה עצמית שואפת לאפס, מחשבות שליליות, חרדות בלתי פוסקות, נדודי שינה, הפרעות אכילה, מתמכרת לכל דבר זז, חוסר אמון במין האנושי. מרגישה שאין לי מה לתת ואין מה לתת לי. התייאשתי מטיפול, התייאשתי מזוגיות, מקרבה, מהצלחה בכל תחום שהוא. אבודה ועצובה ובעיקר יותר מדי שנים לבד.

 

אז מהמצב הזה לעשות את השינוי בזמן הנוכחי הזה נראה לי עד כדי כך מאיים ומפחיד. מפחדת להרוס את הקשר עם האנשים שאני עוברת לגור איתם שהם עוד היחידים נראה לי שאיכשהו אוהבים אותי עדיין..

 

מרגישה שאני משתגעת כאן.. :(((((