פעם, פירוש הדבר היה לנסוע למרכז תל אביב, לשתות המון, אולי להסניף משהו, אולי להיות מופקרת. זה היה להסתובב בין ברים, ובאלנבי, ובחוף הים, עד שהשמש עלתה. עם אנשים שלמעשה היו זרים ואולי לא רציתי להודות בכך, כי היה נעים שיש איתי מישהו בלילה הזה בעיר הגדולה, שרוצה בחברתי, או אולי הוא רוצה קצת יותר מזה, או אולי קצת פחות.

אני יודעת שכל החברים שלי הולכים השנה לצאת לבלות ולשתות המון.

ורק אני לא יכולה לשתות. כי רק אני הרחקתי לכת עד כדי כך עם האלכוהול. ורק אני הגעתי למצב של להוריד חצי בקבוק לפחות של ערק או וודקה, והכל לפני שתיים בצהריים. ורק לי הזמינו משטרה לגינה הציבורית, ורק אותי השוטר שאל: "את אלכוהוליסטית?" ורק אני אמרתי: "לא, אני סתם אוהבת לשתות, למה, זה פשע?". ולמרות שהייתי שיכורה יכולתי לשמוע את השוטרים מתלחששים ביניהם: "לקחת אותה לכפר שאול?" "לא, עזוב".

אולי הם ראו בעיניים שלי שאני אבודה כבר ושאין לי תקווה. ואכן הייתי אבודה באותם הימים. הם וויתרו עלי ונכנסו לניידת והמשיכו. אולי לנסוע בעקבות עוד דיווח, על עוד בחורה אבודה. ואני המשכתי להשתרך ברחובות ירושלים, ולחכות שמישהו כבר יבוא ויציל אותי, ימשה אותי מהתהום. אם לא הנסיך על הסוס הלבן, אז לפחות שוטר על מדים כחולים. אני מכורה לפנטזיית ההצלה, והגמילה ממנה קשה יותר מכל גמילה אחרת שהייתי צריכה לעבור בחיי.

נראה לי שגם מחר, אני פשוט אשב בחדר עד השעות הקטנות של הלילה, אולי עד שהשמש תעלה, ואשמע רונה קינן.