יש איזה בחור אחד שאני עובדת איתו.
ביישן , שקט , מופנם וחרדתי. 
לפעמים החרדה שלו מתפרשת כעיונות , אבל אני רואה שהוא עושה את מפחד לאבד שליטה. מפחד להתקרב לאנשים.
מאוד חכם עם פוטנציאל אדיר שאת רובו הוא לא ממש כי הוא חוסם את עצמו.
אני יושבת במשרד ואני רואה אצלו תסמינים של התקפי חרדה , אני היחידה ששמה לב כי גם לי יש הפרעת חרדה.
היום ציינו את היום הולדת של המנהלת שלנו , אנחנו צוות מצומצם שכולם מכירים את כולם , שאלו אותו אם הוא רוצה לברך והוא אמר "אני לא מעיז" שאף אחד לא שמע חוץ ממני. 
בשביל למנוע סיטואציה מביכה אמרתי "טוב אז אני אברך" והמנהלת , שהיא בעלת אופי אימהי , בכל זאת רצתה לשמוע את מה שיש לו להגיד וראיתי איך הוא עושה את זה עם חשש ענק כאילו הוא צריך לתת הרצאה בפני אולם מלא באנשים. 
ה"אני לא מעיז" הזה , זה בדיוק ההתמודדות של בן אדם עם הפרעת חרדה , ההגבלה העצמית הזו שלא נותנת לך לעשות את מה שאתה באמת רוצה. הכניעה הזו לחרדה והשכנוע העצמי ששום דבר לא באמת חשוב. 
אני יודעת שזה לא מתפקידי , שזה יהיה אידיוטי ומביך לציין בפניו שראיתי את המוזרויות שלו, אני יודעת שאני יכולה לעשות יותר נזק מתועלת אם אני אתערב אם הוא יבחר לפרש אותי כאיום, או שאולי הוא גם לא ייתן לי לעזור לו כי הוא מבוגר ממני , אבל כואב לי להשאיר אותו לבד בתוך זה.
כמעט חצי חיים הוא עבר , אבל לא התקדם לשום מקום.
אין מישהו שמבין אותו יותר טוב ממני במשרד הזה , שנלחם את אותם מלחמות בדיוק , וחבל לי מאוד שהוא לא מודע לזה וגם לא יהיה כי אני לא מוצאת דרך לתקשר איתו ובכך לבשר לו על זה. 
אני לא יודעת איך לעשות את זה מבלי לצאת נדחפת. 
וזה מחרפן אותי שהוא לא נותן לי להתקרב , אבל עם זאת אני מבינה שזאת זכותו המלאה. 
אבל הפיספוס הזה , ההרגשה שאם היינו ידידים טובים החיים שלו היו נראים אחרת , קצת יותר טובים , זה מה שמחרפן אותי.