זה היה בטיול השנתי של כיתה י"א, צעדנו במסלול הליכה בצפון הארץ, מדברים, צוחקים ופתאום אני מרגישה קצת סחרחורות ומאבדת שיווי משקל, הולכת כמה צעדים וכמו בן אדם שיכור נופלת, כל פעם לכיוון אחר. אני בהכרה מלאה אבל מרגישה מוזר ולא מצליחה ללכת. מורה מצד אחד, חברה טובה מצד שני, עוזרים לי להגיע חזרה לאוטובוס שם חיכה לי אמבולנס ולקחו אותי לבית החולים. אושפזתי לשבוע, החליטו שאני עושה את עצמי, לא עשו לי בדיקות ואחרי שבוע כשהכל נעלם ושלחו אותי הבייתה. היה מוזר אבל השלמתי עם זה. אחרי שנתיים כשזה הופיע במהלך השירות הצבאי, כבר התיחסו לעניין יותר ברצינות ולאחר סידרה של בדיקות מעצבנות וכואבות הגיעה האבחנה - יש לך טרשת נפוצה.

אחרי ההלם הראשוני, באה ההכחשה, האמנתי בכל ליבי שיש להם טעות בזיהוי ואני בריאה וככה גם התנהגתי, אמנם התחלתי טיפולים תרופתיים מזעזעים אבל סירבתי ללכת למחלקה ולראות את האנשים בכסאות גלגלים, סרבתי למבטי רחמים או לכל עזרה שהציעו לי ושמרתי על מצב רוח טוב גם כשאמא שלי בכתה לידי. תמיד ידעתי שאני אחלים בצורה אחת או אחרת. לאחר שנה של טיפולים תרופתיים שרק החמירו את המצב הגיע אל אבא שלי רופא הילדים שלי והציע לאבא שלי לנסות טיפול הומאופתי. כנראה שעבודת השכנוע שלי על הסביבה שאני בריאה עשתה משהו ואבא שלי הסכים לנסות הכל העיקר שהבת שלו תחזור לעצמה.

התחלתי את הטיפול ההומאופתי והחלטתי על דעת עצמי להפסיק עם כל הטיפולים הקונבנציונאלים- משהו בתוכי ידע שזו הדרך הנכונה. מהר מאד השיפור הגיע, מחמישה התקפים בשנה ירדתי לאחד בשנתיים וגם זה בגלל שלא עשיתי בדיוק כל מה שאמרו לי.  אחרי חמש שנים של טיפול, הגיע התקף נוסף שהצריך אשפוז ובאשפוז עשו לי שוב את כל הבדיקות. ולמרבה ההפתעה כל הבדיקות של הטרשת יצאו תקינות. הרופאים נשארו די המומים וטענו שכנראה עשו טעות בבדיקות הקודמות ובעצם אין לי טרשת. אני ידעתי את האמת.

מיד שיצאתי מבית החולים החלטתי שאם עשו את זה בשבילי אני חייבת להבין איך והחלטתי להתחיל ללמוד הומאופתיה. לימודים מרתקים ומעשירים שמשנים את כל ההסתכלות על החיים, פתאום הבנתי שכל מה שחשבתי שאני יודעת הוא לא נכון. רציתי לשאוב עוד ועוד מידע, ישבתי ימים כלילות על הספרים והמחשב וינקתי כל פיסת מידע אפשרית.

היום כמטפלת אין ספק שהסיפוק הכי גדול הוא לשמוע אמא מודה לי אחרי שהוצאתי את הבן שלה מדלקת אזנים בלי אנטיביוטיקה או מטופל שהגיע עם חרדות ששיתקו אותו מתחיל לתפקד ולחזור לחיים. אני יודעת שאנשים מעקמים פרצוף כשאני אומרת את זה אבל אני אומרת כל יום תודה על זה שחליתי.