הכל התחיל לפני 8 חודשים, התחלתי להרגיש סחרחורות איומות, כאבי ראש, פחדתי לצאת מהבית כי הרגשתי שהכל מבולגן שמשהו לא בסדר וזה החמיר לי במיוחד כשהייתי יוצאת מהבית או לפני היציאה הרגשתי מדוכאת ומתוסכלת, הלכתי לרופא המשפחה והוא שלח אותי לעשות בדיקות דם, לנוירולוג אף אוזן גרון וכל רופא מומחה שיכול להיות וכמובן שהתשובה שקיבלתי מכולם היא שהכל בסדר אצלי ואין לי שום דבר ואני אומרת להם תבדקו אותי שוב בבקשה אני מרגישה שיש משהו אני יודעת שמשהו לא בסדר אני פשוט לא יודעת מה !!

אף אחד לא הבין אותי החבר,החברות,משפחה, כל זה התחיל כשלושה חודשים לפני שהתגייסתי לצבא אז גם התשובות שקיבלתי מכולם הן שכנראה אני בלחץ ומתרגשת, אבל אני יודעת מה אני מרגישה אני לא מתרגשת, כל כך חיכיתי לגיוס הזה בקוצר רוח!! לא פחדתי בכלל, המשכתי בסדרה של בדיקות עד יום לפני הגיוס.

וכאן זה מתחיל באמת, התעוררתי בבוקר של הגיוס עם הרגשה משונה ולא ברורה, כל כך חיכיתי לרגע הזה כל כך רציתי להתגייס למה יש לי לחצים בחזה? "טוב כנראה אני מתרגשת" אמרתי לעצמי ונסעתי לבק"ום שם עם כל החברים המשפחה והאנשים הקרובים אליי הרגשתי בחילה, תחושה רעה, ידעתי שאני רוצה הבייתה אבל לא בדיוק ידעתי למה, אני אמורה להיות שמחה עכשיו. כשחיכינו שיקראו בשמי לעלות לאוטובוס כל כך התפללתי שהרגע הזה יגיע כבר, רציתי לברוח משם הרגשתי שאני עוד שנייה נופלת מהרגליים-או בורחת, וכשקראו בשמי ברחתי לאוטובוס הכי מהר שיכולתי, עד כאן 2 בקבוקי מים והשעה היא כולה 8 בבוקר אבל היובש הזה בפה לא מפסיק...

הגענו לבסיס לשרשרת החיול ושם באחת מהתחנות שעובר כל מי שמתגייס התחילה הסחרחורת הנוראה הזאת שוב, הדופק כלכך חזק שאני מרגישה שהלב שלי עוד שנייה יוצא החוצה הכל מתערבב לי הראש והגוף ואני רוצה לברוח משם הבייתה!! לקחו אותי לאייזה "חדרון" עם מיטה שם שכבתי לבד כמה דקות לידי הייתה עוד מיטה שעלייה שוכב אחד החיילים ישן ואני מרגישה אבודה, זהו עכשיו אני בכלל לבד, הפחד  התחיל, הסרטים בראש שאני לא ארגיש טוב ואני אהיה שם לבד ואני לא אוכל להישאר בבית במיטה ולא לצאת ממנה לא, אני אהיה חייבת לעשות מה שיגידו לי שם.

כולם נכנסים לחדר אוכל אני ברחתי לי לאחת הפינות אני ,בקבוק המים וההודעות, מתחננת להצלה כלשהי אני אבודה אני במקום רע. כמובן שאף אחד לא הבין: "די להיות מפונקת" "יהיה בסדר מאמי את תותחית" "אם יקרה משהו תפני שם למישהו יעזרו לך" "תפסיקי להגזים כולם עוברים את זה"

וכל מה שעובר לי בראש גם אני יכולה לעבור את זה!! זה שטויות!! אבל לא עכשיו, עכשיו אני לא מרגישה טוב, עכשיו אני צריכה עזרה תטפלו בי, אני ארגיש טוב יותר ואני יעשה הכל כמו כולם.

עלינו לאוטובוס בנות מנסות לדבר איתי ולחייך ואני פשוט לא מתקשרת עם אף אחת. מה קורה לי? אני כל כך חברותית בכל מקום שאני הולכת אני מתחברת עם אנשים ומאז ומתמיד יצאתי לטיולים, למקומות רחוקים כל כך נהניתי.. מה קורה לי? ולמה?

והלב דופק בום בום בוםםםםם קשה לי לנשום לוקחת עוד כדור הרגעה(קלמרבין) החמישי שלי אולי באותו יום עוצמת את העיניים ונרדמת. 

לאחר כמה זמן(אין לי מושג כמה) הבחורה שישבה לידי מעירה אותי שהגענו ואני? לא מצליחה פשוט לא מצליחה לקום! והדמעות שוטפות את כולי ומלחיצות אותי עוד יותר החוסר מודעות הזאת הורגת אותי, כל הרופאים אמרו שאני בסדר למה זה קורה לי? ודווקא עכשיו? ברגע שכל כך חיכיתי לו? מישהי בערך שנה מעל גילי(המפקדת) באה אליי עוזרת לי לקום ולרדת מהאוטובוס, כל הבנות עומדות בהקשב עם המפקדים ואני? אני יושבת בצד, בוכה, התחושה הכי חסרת אונים שהרגשתי בחיי.

כשהגענו לקחו אותי לחובש שיבדוק אותי, בדק לי חום, לחץ דם, "הכל בסדר אצלך תנוחי קצת ותחזרי לכולן". ואני לא מצליחה לשלוט על הדמעות על כל מה שקורה לי, אני חייבת לברוח מכאן לברוח..

במשך שעות אני רק בורחת, לא יודעת לאן, מתחבאת לכולם, לא מצליחה לנשום, לא מצליחה לדבר, כלום!!! הרגשתי התעללות, שבורה, מרוסקת, שהרסו לי את הנשמה, שאני מתחרפנת, שאני לעולם לא אחזור להיות מה שהייתי קודם שהמוח שלי קורס והגוף שלי עוד יותר.

לבסוף נתנו לי ללכת למיטה וברגע שהנחתי את הראש תוך כמה שניות נרדמתי.

יום למחרת בבוקר, המצב לא טוב אני מתקשרת לכל מי שאני יכולה כדי שיבואו להוציא אותי משם, שיעשו משהו, שיצילו אותי, אחריי יומיים מתישים של בכי, סחרחורות, בלי אוכל ובלי שתייה, אבא ודודה שלי באו להוציא אותי משם היישר למיון פסיכיאטרי. ואז זה קרה הרגשתי הקלה כזאת שלא הרגשתי בכל ימי חיי אין באפשרותי לתאר לכם במילים, רק מי שחווה יכול לדעת על מה אני מדברת!! 

נכנסתי לפסיכיאטרית והיא אמרה שאני סובלת מחרדה, אני חייבת לציין שלא עברתי לאחרונה שום טראומה כלשהי, אני עד היום לא יודעת ממה החרדה הגיעה לחיי.

שחררו אותי שחרור זמני מהצבא, לאחר השחרור הייתי במשך ימים בבית, במיטה, לא רוצה לראות אנשים, לא רוצה כלום! אבל אז התחלתי טיפול בציפרלקס שעורר לי פלאים החרדות פסקו והדיכאון פחת.

היום אני חודשיים לפני הגיוס מחדש, אפילו שחזרתי לשגרה, עובדת, יוצאת, אני עדיין מרגישה שיש משהו שם בפנים שמחכה להתפרץ החוצה,כל כך מפחדת להגיע שוב למצב בו הייתי. 

אני אתגבר, אני אחזור להיות הבחורה שהייתי כל חיי, אני חזקה מזה!!!