א.א. זה הקבוצות לעזרה עצמית של אכלנים כפייתיים... מצד אחד ברור שלי שהרגלי האכילה שלי משובשים ויש הרבה כפיתיות ואימפולסיות בבלומוסים.. אבל בקבוצה א"א יש להם גם טרמינולוגיה קצת קשה לעיכול של הודאה בחוסר אונים מול ההתמכרות, התמסרות לכח עליון, אלוהים, שיעזור. והרבה עבודה רוחנית בעצם על קבלה עצמית... גם בקבוצה היו אנשים יותר מבוגרים ממני. הרגשתי  פתיחות וכנות ואוירה של נינוחות מצד אחד, אפילו נפתחתי בעצמי לספר.. אבל מצד שני מרגישה שזה קצת לא בשבילי, בייחוד גם הפער גילאים וגם הקצת טקסיות הזאת שקוראים פסוקים מהתוכנית, לא ממש מושך אותי. מצד שני לפעמים אני כבר בכזה יאוש שכבר בא לי למסור שליטה לכח חזק ממני כמו איזה מושג מופשט של אלוהים ומה שכן הרשים אותי זה התמיכה שנותנים שם, באמת בצורה מאוד לבבית ואכפתית. היו שם אנשים שאמרו שהם מגיעים למפגשים האלה שנים רבות.... אז מה עדיף, זה או עוד פעם לקבוע תור במרכז להפרעות אכילה כלשהו? אני באמת כבר לא יודעת מה לעשות. אחרי טיפול פסיכולוגי מאוד גרוע ו'הישג' של הכרה בנכות, די נרמסתי מבחינה נרקיסיסטית.. אני לא יודעת איפה לחפש ישועה לנפש הפצועה שלי. מה שכן אמרתי שם במפגש היה שאני חושבת שהחולי שלי הוא רוחני , חולי של העדר ערך עצמי, צרות עין בשמחה שיש לאחרים וכל מיני דברים כאלה שהם רעלים בנפש.  הבעיה שאנשים שם היו שמנים.. יותר ממני. אני לא יכולה לסבול את עצמי עכשיו וחייבת לרזות- אני לא יכולה לבטא מחשבות והרגשות כאלה מול אנשים הרבה יותר שמנים שמנסים קודם כל לקבל את עצמם... אני שונאת אותי ואני פרה שלא סותמת את הפה ויש לי עודף משקל קל ואני חייבת לרזות. כי מילא להיות לוזרית שנכשלה בכל דבר אחר מרוב חרדתיות משתקת ופחדנות, אבל לא אהיה לוזרית שמנה. בדיוק אכלתי הרבה סוכריות גומי ואני הולכת להקיא עכשיו. אני היפופתטם. אפילו ההורים שלי אמרו לי היום "באמת עלית במשקל זה ניכר, את צריכה לרדת קצת". הבעיה שאני לא יודעת לרדת במשקל ממקום של קבלה עצמית.. אני יודעת לשנוא. בא לי לקחת סכין ולחרוט על עצמי שאני אפס שצריך לרזות, אני לא עושה את זה כמובן, אבל לפעמים המחשבה תקועה בראש.. בא לי לתלוש מעצמי את העור והשומן הזה. אני לא יודעת עוד כמה זמן אני אצליח לסבול את המצב שלי ובנתיים רק אוכלת ואוכלת ואוכלת.. זה מה שמשגע.. כאילו השכל שלי איבד לגמרי את הברגים שלו. פועלת בניגוד לאינטרסים המוצהרים שלי. עושה הכל הפוך ועקום. אה כן ו.. הטיפול הפסיכולוגי הזיק לי וגרם להחמרה בתחושות הנחיתות שלי . זה היה קטסטרופה. בכלל עלויות של מטפלים זה קטסטרופה. עוד סיבה שנראה לי קבוצה לעזרה עצמית טובה יותר מכל אנשי מקצוע מנופחים   מפוזה של  בטחון ויקרניים. נראה לי אני צריכה לרפא את הלב. לא יודעת........ אני כבר לא יודעת כלום. לא יודעת במי במה להאמין ובמה להאחז. אולי בסוף תהיה לי איזו 'הארה אלוהית', מי יודע. כרגע הלכתי להקיא. ביי