בחיי אלוהים שבתוך המכונה האדירה הזו חשבתי מה אני אכתוב ואספר לכם אחרי רק כדי לא להבהל מידי או להקרע מצחוק (שזה גם אפקט של חרדה אצלי לפעמים).
היה בסדר.
הבדיקה מאד משונה.
למי שלא עבר בדיקת MRI - הנה תקציר. מי שעבר מוזמנ/ת לדלג או להזדהות.
אז ככה, מכונת MRI נראית כמו שילוב של חללית עם מנהרת זמן וארון מתים. או במילים אחרות זה ארון מתים מהעתיד (אבל לפני שהכניסו בו פונקציה של סרטים מגניבים בפנים).


נשכבים, הדוד שמטפל במכונה מסדר אותך בצורה שהכי מתאימה להם לבדיקה, נותן לך פקקי אזניים ולחצן מצוקה ולפני שאת מספיקה להגיד "רגע אבל הבטחתם לכסות לי את כפות הרגליים כי קר לי" -פלופ- את בתוך המכונה ואסור לך לזוז בתכלית האיסור.


המכונה דמוית גליל או מנהרה ארוכה ומאד צרה. במקרה של הגודל שלי היא היתה מ א ד קרובה אלי, כלומר אין מקום לשחק כדורגל.
בפנים מידי פעם מזיזים אותך אנה ואנה (לא ידי אדם כי אם פס יצור כזה כמו בסופרמרקט רק שפתאום אתה מרגיש כמו עוף קפוא מס 2).
מוזרם בפנים אויר אז אין תחושת חנק מההיבט הזה (אחרי שנרגעים, אם לא נרגעים אפשר כן להרגיש חנק בכל מקרה) ובמקביל מנסים עליך פטישי אויר. למה הכוונה?


הכוונה היא לפסקול המלווה את הבדיקה הזו, שכמו לקוח מאתר בנייה.
בקיצור אתה כפות בארון מתים תוך איסור מוחלט על תזוזה ורגליים קפואות, כשבמקום לראות את כל חייך לפניך אתה שומע אתר בנייה פעיל. לא להיט בראש.


בתוך המערה הסודית הזו מאבדים תחושת זמן. זה יכול להיות טוב ויכול להיות רע. לרוב זה רע. אצלי זה היה טוב. בדיוק כשהתחלתי להירגע ולרקום לי תכניות לעיצוב המכונה הזו מבפנים ואיך בבדיקה הבאה אני אכתוב "ישראלית היתה פה!!!" - POOF - הפס הזז שלף אותי החוצה. שמחה וטובת לב חיכיתי שיסיימו לגרור אותי החוצה. התחלתי לחייך לעצמי כגיבורת מלחמה כשלפתע:
"לא זזה!" רעם עלי הקול שהצלחתי לשמוע למרות פקקי האזניים. "עכשיו הרופא מזריק לך ונכנסת להמשך בדיקה. לא זזה בשום אופן".


הרופא הגיח וניסה להסביר לי משהו, אבל לא יכולתי לשמוע אותו בגלל פקקי האזניים. אז יכול להיות שהזריקו לי הורמונים גבריים ושעוד מעט אתחיל לגרבץ ולדפוק גרעפסים מגעילים - ראו הוזהרתן.
הוא הזריק לי משהו שעשה לי קצת חום ו-פלפ. שוב הוכנסתי אחר כבוד למנהרת הכותל שלי.


הפעם ניסיתי לפתוח עיניים ולסקור היטב את תקרת המכונה. לחשוב איך הגיע כל לכלוך וכל נקודה לשם אם אסור לזוז.
מישהו בכל זאת התעטש והשפריץ? מישהו נגח עם הראש?
כשגמרתי לחשוב מחשבות עומק פילוסופיות כאלה עברתי למגמה פרקטית יותר וכפולניה חרדתית תהיתי כמה חיידקים יש בתוך המכונה ואיך אני בטח תיכף אהיה חולה שוב רק כי הוכנסתי לקן הצרעות הזה.
לא הספקתי לחשוב הרבה על וירוסים והוציאו אותי החוצה.


מאז הלידה שלי לא שמחתי כל כך לצאת החוצה.
נשלחתי להמתין ל CD (שזה כמו בסקירה מאוחרת רק בלי תינוק מגניב שמנסים לנחש למי הוא דומה למרות שברור שהוא דומה לחייזר) ובינתיים ניסיתי את הכריזמה שלי על המזכירה כדי שתשדל את הרופא להגיד מה הוא ראה בבדיקה - ראה משהו חריג או לא וכו.
הצלחתי עם המזכירה אבל נבלמתי אצל הרופא שלא שיתף פעולה.
7-10 ימים עד הגעת התוצאות.

כמובן שכל הנ"ל לא מנע ממני לנסות את ה CD בבית.
המון מבחני רורשך ראיתי אבל אף אחד מהם לא היה נהיר לי. שוין. נשאיר למומחים לטפל בנפלים.


עכשיו יש לי עדיין כדור טניס כחול-שחור -אדום במקום שהוזרק לי בו חומר הניגוד, אבל אומרים שזה בסדר אז אני מנסה לחיות איתו בשלום ולדמיין שיש לי תאום סיאמי.