אנחנו יושבים יחד בבית קפה ואני מרשה לעצמי להזמין נס קפה על בסיס חלב

לאכול "חצי חצי" מהעוגת גבינה ומכדור השוקולד שבצד.

בחוץ יש גשם כבד, ושנינו מרגישים קצת פסיכים כשהוא מזמין כדור גלידה נוסף והר קצפת.

הוא מדבר על חתונה (השלב הבא אחרי שאנחנו גרים ביחד כבר שנה).

אני לידו, לא נלחצת. מרגישה במקום הכי בטוח בעולם, לידו.

בלילה אני מכניסה את הרגלים הקפואות שלי לתוך היריכיים שלו והוא מחבק אותי חזק.

הכל נראה טוב, יותר טוב ממה שהעזתי לבקש.

ובדיוק שהכל נראה כל כך בסדר אני מוצאת את עצמי אוכלת במטבח בעמידה.

סימן רע.

הבולמוס מתחיל.

הטלפון שמצלצל לא עוצר אותי.

אני ממשיכה.

כשזה נגמר אני שונאת את עצמי.

שלושה לקסעדין.

השנאה גוברת.

הוא חוזר מהעבודה עם פרחים ומיץ תפוזים סחוט טרי בשבילי

וכל מה שאני רוצה זה להקיא.

אני בוחרת שלא מהסיבות הלא נכונות, הלקסעדין.

אני לא מסכימה לשתות את המיץ והוא שותה אותו, הוא מרגיש שמשהו לא בסדר ואני מתביישת לספר לו.

אז שנינו שותקים.

אחר כך הוא מדליק את המחשב שלו ואני מדליקה את המחשב שלי ואנחנו יושבים יחד בסלון.