אוף 

אוף 

אוף ושוב אוף.

אין לי מושג איך להתמודד עם הלחץ כשאני לבד. פתאום הכל עולה. ואז או שאני נתקפת בולמוס חייתי או סביר, ואחר כך אם אני מקיאה או לא? לרוב אני מקיאה. אחרת אני לא רואה ממש סיבה להמשיך לתפקד או לחיות. 

היום זה ממש היה סתם. סתם. חוץ מהעובדה שבחוץ קור איימים ואני צריכה לצאת עוד שעה, בולמוס של חבילת שוקולד, כריות, ושני קרקרים עם גבינה. שלפני זה אכלתי מרק ירקות ושלוש קציצות. מבחינת מה שתיכננתי שזה לא לאכול אחרי המרק והקציצות כלום או אולי תפוח אם אני אהיה ממש חייבת. לפי התכנון זה אסון. וכן, הקאתי. לא, לא בכוונה. זה קרה. זה קורה לי לפעמים אולי מהסיבה שהגוף פשוט רגיל לזה. (פעם-פעמיים בשבוע בממוצע) הרעב זאת ההרגשה השלמה שלי. ככה נוח לי. כיף לי, טוב לי. ככה לא צריך להתעסק יותר מידי. הכי קל. הכי קל והכי שלם. לא צריך את כל החסכים והחישובים. מבחינת הרס עצמי וכו' ברור שאני מודעת לכל, אבל עברתי את המודעות שלי מזמן. מזיז לי זה לא. אני רק רוצה להיות מקל. מקל בלי הרגשה. ככה הייתי שנה שעברה- 40 קילו על 153. לא ממש עניין אותי שלא היה לי מחזור והיה לי קפוא בכל רגע נתון והכל הכחיל. העיקר ההרגשה השלמה של "הרזון מנצח" ועכשיו, ובתור מישהי ששוקלת 48 קילו על 155 יש לי לרדת עוד איזה 7, 8 קילו. 

עובדת על זה. אין ספק שזה השתפר מהשבוע האחרון.