בית המשפט בישראל מבחין בין שלושה סוגים של רשלנות רפואית. הסוג הראשון הוא הנפוץ ביותר ובו מתקיימת התרשלות בטיפול הרפואי עצמו. ההתרשלות יכולה לבוא לידי ביטוי בהתנהלות של הצוות המסייע, באופן הטיפול של הרופא המרכזי או בנוכחות של כל אחד מאנשי המקצוע המעורבים. התרשלות בטיפול הרפואי עצמו עלולה ליצור נזקים בלתי הפיכים. הדרך למנוע את ההתרשלות הזו היא לעלות מעורבות, עירנות ובעיקר תשומת לב. מטופלים שחשו נפגעים כתוצאה מהתרשלות בטיפול הרפואי עצמו מגלים זאת לרוב מאוחר מדי, אך בעזרת התייעצות עם עורך דין ניתן למנוע המון עוגמת נפש מיותרת.

 

היעדר הסכמה מדעת

 

סוג שני של רשלנות רפואית הוא התרשלות בשל היעדר הסכמה מדעת. על פי סעיף 13 לחוק זכויות החולה, רופא אינו יכול לבצע טיפול רפואי לפני קבלת הסכמה מדעת מהמטופל. הפסיקה מרחיבה את ההתייחסות הזו וקובעת כי אפילו טיפול רפואי נחוץ וחיוני עשוי להוות רשלנות במידה ולא נתקבלה הסכמה מדעת לביצועו. מבחינת היקף המידע שהמטפל חייב למסור לחולה, סעיף 13 מציין כי המונח "הסכמה מדעת" אמור לכלול שורה ארוכה של נושאים. על הרופא להסביר למטופל את מצבו הרפואי בצורה מפורטת, להבהיר מה כולל התהליך, אילו סיכונים נשקפים למטופל ומהם סיכויי ההצלחה. מעבר לכך, הסכמה מדעת ניתנת רק לאחר שהמטופל נחשף אל דרכי טיפול חלופיות, עורך היכרות עם התועלת הצפויה והסיכונים ושומע על תופעות הלוואי, הכאב ואי הנוחות.

 

פגיעה באוטונומיה

 

סוג שלישי של רשלנות רפואית הוא בגין פגיעה באוטונומיה. זו רשלנות יחסית מורכבת, היות והיא מתייחסת למערכת היחסים האישית בין רופא לבין מטופל. פגיעה באוטונומיה קיימת כאשר מוכחת רשלנות רפואית באי מסירת מידע רלוונטי לידי המטופל, או באי קבלת הסכמתו להליך הרפואי שעבר, כאשר לא מוכח קשר סיבתי עובדתי בין הרשלנות לבין הנזק. בניגוד לסוג השני של רשלנות רפואית, בסוג הזה הפיצוי לנפגע ניתן על עצם שלילת הבחירה. בנוסף, המונח פגיעה באוטונומיה מתייחס לראש הנזק הקובע פיצויים בגין עוגמת הנפש הנגרמה לאדם ממנו נשללה זכות הבחירה.