בוהה בטלוויזיה, בוהה בעצמי, בגוף החדש שלי.

בגוף השמן שלי.

לא מבינה איך תוך חודשיים העלתי כל כך הרבה במשקל,

כל עוד הייתי מאושפזת פחות הפריע לי המראה שלי, למדתי להתעלם ממנו,

אך מכשאני בבית, אני לא מסוגלת להסתכל על עצמי,

ובטח שלא לצאת מהבית.

מה שמביא אותי לבלות במיטה במינון יתר של שינה.

פתאום אני מתחילה להעריך את כדור האיטומין.

הוא מעביר לי את הימים בשינה.

ואולי לא רק את הימים, גם את הדיכאון

והכאב.

וויתרו עליי, אם לא התקדמתי במהירות שהם קבעו אז גורלי כנראה מר.

אז כרגע אני תולה את תקוותי בבי"ח הדסה.

ושבוע הבא אני באינטייק לאשפוז.

עצוב לי.