אמנם הריצה הפכה לטרנד והפארק מלא ברצות ורצים, ויש אפילו תוכנית ריאליטי בנושא, אבל מה זה בעצם אומר לרוץ ולתכנן ריצה ומרחקים לאדם סוכרתי? האם זה בריא? האם זה מועיל? יש כל כך הרבה אופציות של ספורט וכסוכרתי הרי חשיבותן של הדילמות האלה גדולה פי כמה.

 

כל חיי עסקתי בספורט, באופן חובבני ומקצועי בכל מיני תחומים, ובשנים האחרונות בעיקר באופן היישומי כמאמן כושר וספורט. תוך כדי ההתפתחות שלי כמאמן גיליתי, ואני ממשיך לגלות, מרכיבים נוספים בקשר שבין הפעילות הגופנית, אוכלוסיות הסוכרתים והעיסוק הספורטיבי. את יומן הריצה שלי התחלתי לכתוב כדי לשתף בתהליך הריצה, במטרות, בהכנות, בקשיים ובהגשמות.

 

שמי סולי, אוטוטו בן 40, סוכרתי מסוג 1 כבר 22 שנים ואוהב מאוד לרוץ. את הריצה התחלתי כסוג של אתגר שנועד לדחוף את הגוף ולראות מה מרכיב הכושר שלי. כמעט כולנו התנסינו בשלב זה או אחר בריצה בינונית, בין אם בשיעורי ספורט בתיכון, כושר בצבא או אפילו במרדף אחרי אוטובוס או אחרי ילד שלומד לרכב על אופניים.

 

ערב אחד החלטתי לנסות ולראות מה אני חושב על הסוגיה ויצאתי להליכה נמרצת בפארק הירקון, במהלכה ניסיתי לרוץ בחלק מהמסלול. מעבר לחשיבות ההצטיידות בחטיף וכסף למקרה הצורך, התובנה הראשונה שהכתה בי עם תחילת הריצה – היא הצורך לתכנן מסלול! אמנם רצתי במשך כ-15 דקות, 2 ק"מ, אך כאשר נעצרתי מתנשף סמוך לנמל ת"א הבנתי שעלי גם לחזור את הדרך... אופס. אני מודה, ההליכה חזרה הייתה נמרצת פחות, אבל עדיין טמנה בתוכה שביעות רצון רבה.

 

לפיכך, ההנחיה הראשונה שלי לכל מי שמתכנן להתחיל לרוץ או שכבר התחיל לרוץ קצת, היא לתכנן את המסלול ואת זמן הריצה, כאשר ההמלצה היא למסלול מעגלי. הדבר חשוב לכל הרצים, אך בעיקר לסוכרתיים התלויים בהתנהגות הסוכר בדם במהלך מאמצים אלו.

 

מאושש מהחוויה, סימנתי את היעד הראשון: מרוץ הלילה של Nike בסוף אוקטובר, 10 ק"מ של ריצה אורבאנית עם לא מעט אנשים. התחלתי באימונים כבר בחודש מאי, כאשר קצב הדופק נשמר ומפעם לפעם מרחק הריצה גדל בכך שאני מרחיק את נקודת הסיבוב חזרה. במהלך חודש ספטמבר תחושת הסיפוק אפפה אותי, הצלחתי לרוץ 10 ק"מ בתחושה טובה פיזית ונפשית.

 

כבר בזמן ההכנה למרוץ התוודעתי לקשיים ולפתרונות המיועדים לקהילת הסוכרתיים האירוביים, ביניהם איך ניתן לשמור על רמת הסוכר תוך כדי הפעילות הגופנית בלי לעצור לאכול ובלי לחכות בין מדידות סוכר. כמו כן, בניגוד לריצה בחוץ, לריצה על הליכון יש יתרונות רבים שכן מכשירי המדידה והמזון נגישים וקרובים. במסגרת עבודתי כמאמן כושר במרכז לסוכרתיים, אני מקפיד לציין בפניהם את הקשיים והאתגרים, כמו גם את הפתרונות הקיימים. לעיתים מדובר במכשור טכנולוגי חדיש שיכול למקסם את תהליך שיפור האירובי (דוגמת הנביגטור) ולעיתים מדובר פשוט בהחדרת מוטיבציה ואמונה עצמית של האדם.

 

התהליך כולו הוא הרבה 'ניסוי וטעייה', כוונון גס ועדין עד להכרת הגוף, דרישותיו ותגובותיו למקורות האנרגיה השונים. כך לדוגמא, נחשפתי לג'לים שונים לריצה, הנוחים לנשיאה בכיס ומעניקים פתרון אנרגטי וגליקמי ומאפשרים לסוכרתיים לרוץ עם חשש מופחת מירידות סוכר.

 

כאשר יום המרוץ התקרב, התרגשותי הייתה בשיאה וכאשר אספתי את ערכת הריצה – הרגשתי שחלק נכבד מהמטרה שלי כבר הושגה. ערב קודם יצאתי לרכוש לי ג'ל, טבליות גלוקוז ופאוץ' מיוחד לריצה שיכיל את כל הנדרש, ובשעה שבע בערב התייצבתי בקו הזינוק מוכן לפעולה.

 

קשה לתאר במילים את תחושת הסיפוק אותה חוויתי בסוף הריצה. ההתרגשות, האדרנלין, הגאווה. הידיעה שהצלחתי לעשות זאת מביאה עימה הרגשה נפלאה וחוויה המעוררת רגשות ותחושות
שונים – שכן מדובר בחוויה נהדרת, חדשה, מטלטלת, מעוררת, מאתגרת.

 

מה הלאה? ממשיכים או מגדילים את המרחק? מה המרוץ הבא? להתכונן לחצי מרתון תל אביב המתקיים בעוד כחצי שנה? כאן הנקודה לעצור ולהזהיר – אל תמהרו לעבור בין מרחקים, הדבר דורש תהליך ארוך והכנה מדוקדקת. זהו הרגע שכל אחת ואחד צריכים להגדיר לעצמם את המטרה והאתגר, לבחון את זמן היעד ואם אתם סוכרתיים אז גם להתייעץ עם מאמן כושר.

 

אחרי הכל, אין זה חדש שמומלץ לסוכרתיים לבצע פעילות גופנית המסייעת ומשפרת את איכות חייהם במישורים רבים, החל האיזון רמות הסוכר בדם, שיפור חילוף החומרים בגוף, הורדה במשקל ועד תחושה טובה ובריאה וכוללת התמודדות משופרת בכאב ועייפות.