קמה בבוקר ומתחילה להתמתח.

מותחת את לחי ימין, מותחת את לחי שמאל, השיניים נחשפות לאיטן, וככה אני עומדת מול המראה. מחייכת. עד לא מזמן הייתי עושה זאת בעל כורחי.

וכמו שבחדר כושר מאמנים את השרירים,

בהתחלה נתפסים, קשה לרוץ, קשה אחרי הריצה,

הכי קשה יום אחרי הריצה הראשונה ואז.. הגוף מתרגל.

גם אצלי השרירים התרגלו כבר.

הלחיים כבר נמתחות אוטומטית ובעודן מבסוטיות על עצמן במראה, אני מחזקת את הפעילות הספורטיבית ומזכירה לעצמי (כאילו הייתי יכולה לשכוח את כל הטוב הזה בתוך כל הכאוס הבלתי נגמר של הכאב) שיש לי המון סיבות לחייך.

הבן המקסים שלי, חבילת אושר קטנה. כל בוקר כשאני פוקחת את עיניי והוא עומד מקפץ על המיטה, משדל אותי בחיוכים להוציא אותו מהכלוב - אני מרגישה כאילו אני פותחת מתנה, עטופה בנייר יוקרתי ומנצנץ ואין לדעת מה היא מכילה, גם עם הפיצי שלי אין לדעת מה יוליד יום. האם הוא ילך היום? האם הוא ילמד מילה חדשה? האם גם היום אני אמצא זוית חדשה של חיוך אצלו שתגרום לי להתמוגג?

וכך גם אישתי,

עמוסת אנרגיות חיוביות, מפגיזה אותי במחמאות על הבוקר, עוד לא רחצתי פנים והקפה כבר מוכן, בדיוק בטמפרטורה המתבקשת, קורא לי ללגום אותו.

ואני לוגמת. טעים. החיים שלי טעימים. רק שלפעמים אני לא ממש רעבה...

יש תעתוע מסוים בכל סיפור הכאב, אני תמיד מרגישה שאני צריכה להודות לו כי הוא הגורם העיקרי לעובדה שפתאום אני מעריכה כל שטות הכי קטנה שמשמחת אותי, רק שמצד שני, גם כשכבר נראה שהבנתי לשם מה הוא הגיע, מרגישה שהפנמתי וזה הזמן להיפרד-הכאב, מסתבר, חושב אחרת.

והוא שם, מנסה להוציא את הטעם מחיי או שאולי באמת השיעור עוד לא נגמר?? אני חיה באמונה שהיקום זז כל הזמן. מניע את כולנו, את הכל.

גם אם אני מרגישה תקיעות בחיי,אני תמיד מזכירה לעצמי שהיקום נע ופשוט צריך לזרום איתו. 

לפני הכאב הזה, הייתי כל כך הרבה פעמים לא מרוצה מחיי והיום אני תוהה למה בעצם ?? מה היה שם ככ נורא?? מה היה יותר נורא מזה??? איך יכול להיות שדווקא עכשיו אני רואה הכל? מבינה יותר, מקשיבה לעצמי יותר (כאילו שיש לי ברירה חח), זה מה שהכאב עשה. דחק אותי לפינה כאילו הייתי בעונש בכיתה ואמר-תתמודדי, תכירי את עצמך. 

לסיכום,

אני מאמינה - הכאב יעבור, התובנות יישארו. 

האמונה מייצרת תקווה, תקווה מייצרת כח. זה בטוח.

מה אנחנו בלי תקווה?

ותחשבו - האם אתם באמת מכירים את עצמכם?

 

שבוע טוב חברים