"בימים ההם וגם בזמן הזה" כך נפתח הסיפור ...
מלך קדוש, אציל ורחום החליט לצאת ממשכנו ולתת הזדמנות, סיכוי מחודש, למאמינים בו ולמלא את בקשותיהם ותחינותיהם. אט אט נפתחו שערי משכנו, והוא בליווי המלאכים בדמות אדם הסובבים אותו יצא לשדות. מלך זה הוא רואה ואינו נראה, אך נוכחותו ומעשיו הטובים ניכרים בכל פינה.
מלאכיו האנושיים פנו והודיעו לכולם כי זה הזמן, העיתוי הנכון לבקש בקשה, משאלה, תחינה.
ואני, שחיבתי וזיקתי למזון רוחני ירוק ניכרת בחצר ביתי יצאתי גם אני לחפש את השדה המיוחל.
"צאו לשדה", קראו מלאכי האדם, "צאו ותנו אמון מקודש ומחודש באופטימיות, בתקווה ובחיים. צאו, אל תאמרו נואש! שערי השמיים פתוחים ומחכים לנחיל הבקשות והמחילות של כל בני האדם".
וכך אני, בני, והחולים במחלות חשוכי מרפא, הממתינים להשתלות איברים, חולי הסרטן ואנשים שהגורל התאכזר אליהם, שהייאוש דבק בחייהם והפך לדייר קבע, הביטו לצדדים ולמרומים. והתחנונים טיפין טיפין פרצו מפיהם, מי בלחש ומי בצעקה קורעת לב...
ארבעים יום ואף יותר נמשכו התחנונים. הם ואנו פונים אליך מלך רחום ושואלים מתי תרחם ?? מתי יתקיים הפסוק "שמע קולנו ה' אלוהינו חוס ורחם עלינו". בני והחולים מסביב זככו את גופם בתרופות, בדיקות, אשפוזים, סבל בל יתואר וכאבי תופת.
תור ארוך הזדחל בציפייה רבה בשדה ההוא. "פרשו ידיכם, אל תחדלו מלבקש ולהאמין!" ביקשו המלאכים. הנה גשם החסדים המופלא יטפטף עליכם". ואנו כולנו פרשנו את ידינו לאסוף את חסדי הבריאות והאמונה. אולם, מה זה ? מה מונע מאיתנו ומהסובבים כאן לקבל את החסדים המיוחלים ?
באין רואה ובחשאי פניתי לכיוון אחר בשדה. הוצאתי מתרמילי שתילים וזרעים, וטמנתי את זרעי האמונה והתקווה באדמה היבשה, ופי מלמל בלחישה "אנא, מלך רחום, המטר עליהם גשם של חסדים כדי שינבטו".
הצטרפתי שוב לממתינים בתור הארוך, אני, בני, והם מתחננים חרישית אנא מלכנו ליבנו וידינו פתוחים לקבל את אנרגיית החסד, את הבריאות המיוחלת. "אנא, ריבון העולמים, הושע נא". האם נותנו בדד? ואני מהרהרת לי כי הפסוק "עבר קציר, כלה הקיץ, ואנחנו לא נושענו" מתכוון אלינו. נדמה לו, לבני, ולכל החולים כי הכאב הוא לנצח. והמחלה, הייסורים, כה אנושים וכי חיידק החולי מונע מהם להתרפא.
יש לנו תחושה שאנו דומים לנחל אכזב. אנו מצפים שחיינו יזרמו ברוב קצף, אך לשווא. צר לי לכתוב זאת ולהביע זאת על הנייר, אך עולות בי מחשבות כי נשכחתי מלב אנוש. וכך מרגיש בני והחולים המיואשים מסביב...
כל המצטופפים כאן בשדה בענווה משפילים את ראשם. הם היטהרו פנימית 40 יום כמו משה ובני ישראל, ומייחלים שבקשתם תתקיים. צר לי, אך אני מרגישה שאני שרויה באתגר שאין ממנו מוצא. גם כל הממתינים כאן חשים את אותה התחושה. הבינו אותנו שליחיו של המלך, מלאכים בדמות אדם, איני מאשימה איש. אנחנו לא מאשימים את העבר וההווה, רק חשים שהשליחות שלנו על ידי המלך היא שליחות שמהולה בפחד. בזמן ההמתנה המיוחלת אנו תוהים ושואלים היכן נמצאת הבריאות הפיזית והנפשית?? היכן נמצאת הפרנסה המיוחלת, התקווה והאופטימיות??
מסביבי נשמעים קולות שמחה וצהלות. בקשות הממתינים התמלאו והתקיימו. החיוך שוב זורח על פניהם. הנה הגיע תורי ותור בני. שפתיי מלמלו בתחינה נואשת למלך הטוב. אנא ממך, אני מרגישה שהבריאות, הפרנסה, הברכה רוצים להיכנס לחיי וחיי משפחתי והסובבים אותי, אך הם נתקלים בקשיים ומהמורות. אנא ממך, סלק את הקשיים!
"אל תתאונני", אמר לי אחד המלאכים החכמים, " יש בכוחך להסיר את המכשולים. אל תתני לייאוש לזחול לחייך וחיי בנך. את יכולה לנצח את הפחד, יש בך תעצומות!". האמנם ???
חשבתי לעצמי, הנה כוחי הולך ואוזל. מה יעשו ילדי ? מאין ישאבו כוח ? דומני כי המכשולים בלתי ניתנים להסרה. אין באפשרותי לנצח אותם. "דירשו ה' בהמצאו, קראוהו בהיותו קרוב", כך אמר לי המלאך האנושי החכם.
"מתי???" שאלתי, "האם אני לא קרובה מספיק???". שקט השתרר מסביב, ואז השיב לי המלאך האנושי " אזרי כוחותיך. מלאכים אנושיים טובי לב ונדיבים יושיטו לך יד וגם לבנך. אך המשיכי ללגום מחצי הכוס, אל ייאוש!"
בני ואני מביטים מסביב, מתי יגיעו המלאכים ??? מי ייתן לי את התשובה ???
זהו, תמו ארבעים הימים שהמלך ומלאכיו האנושיים שהו בשדה,, ואנו בכוחות אחרונים אוחזים בכוס, אך היא מתנודדת. מה יהיה? מה יקרה בשנת תשע"ד? למי יש תשובה?
אסתר יעקובי