החרדה היא כמו קופסא,יש לך קופסא של 30 מטר
צפוף בפנים, אין איפה ללכת, אבל אתה משכנע את עצמך שבטוח שם, לאט לאט הקופסא מתהדקת אתה לא יכול למתוח את הרגליים, אבל חם בפנים, בטוח,
למה לצאת?
האויר נגמר אתה מתחיל להזיע,
אבל בחוץ מסוכן ומפחיד...
אז זהו שלא
הגיע הזמן לשבור את הקופסא, לצאת לאויר הפתוח,
למרחבים.
אז תחטוף קצת והידיים קצת ישרטו, אבל תדע שאתה מתחיל לחיות, לנשום, לחלום.
אני פתחתי פתח חלקי בקופסא, מקווה לשבור אותה לגמרי.
יש קשיים, יש מכות, יש נפילות.
אבל בקרב הזה אני לא מפסיד. אין לי אופציה כזאת.
"עדיף למות כבן חורין מאשר לחיות כעבד"
לילה טוב.