מזה זמן אני כותבת טורים שונים בעיתונות הכתובה וגם בזו שברשת, באופן מעט "כפייתי" אני כותבת על נושאים "כפייתיים" ובעיקר על העיסוק ברזון, בגוף ובמידות הגוף בחברה המערבית.  המטרה שלי, הייתה תמיד ועודנה, היא להצליח להביא לכתב מחשבות אודות הגוף או ליתר דיוק אודות יחסינו עם הגוף, ועם האכילה, בזמננו אנו, זמן של תרבות רזון, או רודנות רזון, שמייצר תרבות וחברה עם "אכילה בהפרעה". 

 

דרך מפגשים שלי עם נשים וקבוצות בקליניקה הפרטית, בסדנאות ובקבוצות שאני מנחה, כתבתי סיפורים קצרים בדויים על נשים שנאבקות בעצמן, או במילים אחרות נשים במלחמה, לעיתים בשנאה, לכאורה, רק בגלל שהן רוצות להיות רזות יותר.

 

אני מציינת את המילה "לכאורה", כי האמנתי ועדיין אני מאמינה שאת הרצון להיות רזה, הכי רזה חייבים להבין לא רק כפשוטו. כלומר שההתעסקות בגוף, באכילה, ובמשקל מקפלת בתוכה משמעויות רבות נוספות. יחד עם זאת אין זה אומר שמי שמתעסקת בנושאים הללו באופן טורדני היא עצמה מופרעת, חולה, לא נורמאלית, או תמיד, דרך סימפטום מסתירה בעיות נפשיות באמת עמוקות. נהפוך הוא, "המשקל" שהיא עצמה נותנת לסוגיות הללו שווה, כמעט זהה, ל"משקל" שהחברה שלנו נותנת לאותן הסוגיות. במילים אחרות אם יש פאתלוגיה, אם יש "אכילה בהפרעה", "הפרעות אכילה" הן ממוקמות בחברה, שמנסה אף היא, להעביר מסרים עמוקים של הצלחה, אושר, מימוש, שליטה רגשית, "אנושיות" שמתרוממת מעל ה"חייתיות", דרך סמלים של רזון וגוף רזה.

 

בשנים האחרונות חלה מגמה רווחת של יותר ויותר דיבור המבקש לשנות את הקטלוג "הפרעת אכילה" ומבקש לתת שמות הולמים יותר לחוויה אותן חוות נשים. כך מינוחים כמו "אכילה רגשית", "אכילה בהפרעה", "מלחמות אכילה" מהווים ניסיונות להתכתב במדויק יותר עם החוויה הפנימית של נשים בין כאלה שמאובחנות כסובלות מ"הפרעות אכילה" ובין כאלה שאינן מתאימות להגדרה אך חוות את יחסיהן עם מזון וגוף כמסוכסכים. מינוחים אלה מאפשרים אם כך להרחיב את הדיון לטווח רחב יותר של התנהגויות הקשורות ליחס של נשים לאכילה ולמזון ולאופן שבו הן תופסות את גופן בתרבות של רזון.

 

המינוחים הללו אולי יותר שגורים היום, ואפשר לשמוע יותר ויותר נשים שאומרות "אני אכלנית רגשית" אך חשוב לי לציון היכן מצוי המקור. המינוח "אכילה רגשית" ניתן לראשונה על ידי ג'נין רות' כבר בשנת 1982 בספרה Feeding the Hungry Heart. בספר זה ביקשה רות' לתאר למעשה את "האכלנית הכפייתית" כ"אכלנית רגשית". כאשר באמצעות מושג זה היא ביקשה "להוציא מן הארון" התנהגויות אכילה נסתרות, שחשוב היה מאוד לחשוף אותן, כשלב ראשון בתהליך ה"גמילה". וכך כותבת רות' "הבנתי שקונפליקטים שעוסקים בהסתרת אוכל, התחמקות, בולמוס, תחושת חוסר אונים, אובדנות, גועל ושיגעון, השפיעו ופגעו בחייהן של מיליוני נשים ואיש לא דיבר על כך".

 

בספר אחר שלה, הראשון שיצא לאור בעברית "אכילה כפייתית כפיצוי לאהבה" טענה רות' כי "אכילה רגשית" מבטאת ביסודה העדר אהבה עצמית ומבטאת את האמונה כי איננו טובים מספיק. שורשי "האכילה הרגשית", טענה רות', טמונים בילדות כאשר אנשים מתחילים לאכול בכפייתיות בשל טיב האהבה וכמות האהבה שהייתה מצויה או נעדרה מחייהם.

 

"האוכל היה זמין, כאשר הורינו לא היו. האוכל לא קם והלך... האוכל לא פגע בנו. האוכל לא אמר לא. האוכל לא הכה. האוכל לא השתכר. האוכל היה זמין תמיד. האוכל היה טעים. האוכל היה חם, כאשר היה לנו קר, וקר כאשר היה לנו חם. האוכל הפך לדבר הקרוב ביותר לאהבה שהכרנו- אך זהו אך תחליף לאהבה. אוכל איננו ומעולם לא היה אהבה."

 

אם היה לאוכל תפקיד חשוב אז ושם, עם השנים, טוענת רות', האכילה וההשמנה כתוצאה ממנה, הפכו למקלט שמגן מפני אהבה הטומנת בחובה תמיד גם פגיעה וכאב. כאב ההמתנה לאהוב או לאהבה, הפך לכאב כתוצאה מההשמנה. לא זו בלבד, האכילה עצמה גרמה לצמצום ציפיות כי ההזדקקות לאהבה תמצא מענה, הרי מי ירצה אותי כך? והאכלן הרגשי הפך להיות למי שסומך על עצמו בלבד. כשהוא מאמין שרק הוא יוכל לספק לעצמו ניחומים והנאה. כך הופכת האכילה הרגשית ולא הקשר עם הזולת למוקד העיקרי בחיים. כאשר במקום להתחבר לאמיתות העמוקות ביותר לבחון ולכאוב את ההחלטות שהובילו לכפייתיות מאמינים כי הרזון יביא עימו אהבה, אושר וישים סוף לבדידות.

 

בין אם החיבור של ג'נין רות' בין אהבה לאכילה מדויק ובין אם לאו, מה שחשוב הוא שיותר ויותר אנשים כיום מודעים לכך שיש תפקיד לאכילה שלהם ושיש  "סיבות טובות" להתנהגות האכילה שמזמינות לחפש דרכים בהם ניתן "להאכיל את הלב הרעב" יותר מאשר  "להרעיב את הגוף הכמהה".