לאחר אשפוז של שבוע עם בני אהובי, שבמהלכו עשיתי גיחות קלות לקריאת הפוסטים שלכם ושוטטתי בין הקהילות השונות, הגעתי למסקנה שרשת כמוני היא קצת כמו סייבר בית חולים (במובן החיובי כמובן):

בשלב הראשון:

כשאתה חדש במערכת זה כמו להגיע למיון:

תשאול על פרטים אישיים, פתיחת כרטיס והשתייכות למחלקת הסבל שלך.

ואז אתה מקבל חדר:

מתארגן על עצמך, מתחיל להכיר את מי שגר איתך בקהילה, בהתחלה פרטים יבשים (תוך גישוש מי עומד מולך והאם אתה מתחבר אליו) -ממה הוא סובל, כמה זמן ולמה הוא כאן ולאחר ההתאקלמות מתחיל שלב השיתוף האמיתי:

אתה מספר איך אתה מטופל, באילו תרופות, מה עוזר ומה פחות, איך קוראים לסבתא שלך ומה אתה הכי אוהב לאכול ולבסוף אף נרקמות חברויות חזקות יותר אפילו ממעגל החברים הפרטי שלך.

גם ב״כמוני״, כמו בבית חולים:

אתה מתייעץ עם הרופאים, מקבל מענה מהיר ויעיל ומרגיש שישנה השגחה מתמדת. 

 

כשאני שופכת מילים על דף זה קצת מזכיר לי את עצם ההגעה למיון שתמיד נותנת לך מנת אויר קטנה שהנה-עוד כמה רגעים (או שעות ליתר דיוק חח) יהיה למי לשפוך את כל שהביא אותך להתאשפז ולקבל מענה, או אפילו רק אוזן קשבת (שמבינה מה אתה שוטח בפניה) ואז כשראית שהפוסט שלך נצפה ותגובות מתחילות להגיע אתה מתחיל לנשום לרווחה כמעט כמו שתתחבר למסכת חמצן במצב של תעוקה נשימתית.

אתה מבין שאתה לא לבד ויש סיכוי למזור ו/או הזדהות.

 

ההבדלים המשמעותיים מבית החולים הם שכאן,

ניתן להביע בכל שעה ביממה ולהרגיש נתמכים מתגובה כזו או אחרת שלא תאחר לבוא.

כאן ההשגחה לא נפסקת ואין צורך לחשוש שיגיע מכתב שחרור שישלח אותך חזרה להתמודדות יומיומית ללא תשובות או לפחות חיזוקים..

כאן-אם רופא יקום על צד שמאל-לא תרגיש שאיכות הטיפול נפגמת או לחלופין שמשהו התפספס באבחנה.

כאן לא רק הגוף מתחזק אלא גם הנפש.

מדהים אילו תגובות קיבלתי מאנשים שאפילו לא יודעים את שמי.

איזה כח יש לביחד. לא ייאמן.

חג שמח והרבה בריאות.