חצי שנה אחרי אישפוז, 

במשקל הכי גבוהה שהייתי בו אי פעם (המשקל שאיתו השתחררתי ..) . 

קמה בבוקר , עומדת מול המראה עם רצון עז לשבור אותה.

נשקלת, נגעלת , ובכל זאת , הולכת לאכול ארוחת בוקר. 

מתחרטת. שותה תה משלשל. 

לוקחת ואליום וחוזרת לישון . 

ושוב חוזר חלילה בארוחת הצהריים ...

 

מנסה להיזכר בפעם, אם אי פעם הרגשתי נוח עם הגוף שלי,

אם אי פעם הייתי ילדה מאושרת.

אבל לא . זה אף פעם לא קרה. 

אז ההפרעה נשארת איתי, כי למעשה אין לי למה לשאוף.

היא מנהלת אותי, ואתן לה לעשות את זה עד שארית חיי. 

בתקווה ששארית חיי יהיו קצרים מאוד. 

רוצה למות,

ועם זאת לא ארשה לעצמי למות במשקל תקין . 

אני לא מרגישה חולה. לעולם לא הייתי חולה, גם לא במשקל "נמוך" .

מבולבלת, עייפה , מותשת . 

רק כאילו פה. ובעצם, מתה. 

מתה מהלכת .