החגים מזמנים לנו דברים לא פשוטים. השהייה הממושכת עם בני המשפחה, ההתמודדות עם הארוחות המרובות, הדרמות הישנות שמשתחזרות, ההשוואות, תחושות הקיפוח, הקנאה, חוסר ההבנה, חוסר הנראות ותחושת הבדידות, כל אלה עשויים להפוך את "החגיגה" למורכבת ומרעיבה. בחרתי להביא שלושה דיווחים, של שלוש נשים שונות, המספרות על שינויים שהתרחשו אצלן, דרכן אולי נוכל לחשוב על מה ראוי, וכדאי שניתן לעצמנו פידבק חיובי וכיצד להאיר ניצני התחדשות התנהגותיים, מחשבתיים ורגשיים.

 

ניצה, בת 55 : "הפעם התארחתי. ההורים לא באו. לא הייתי צריכה לקנות, לתכנן, לבשל, להיות עסוקה במה הולכים לאכול. ליום השני הכנתי דברים, אבל באופן סביר. זה לא היה עם כול הלחץ ולא שעות במטבח. לשאלתך מה זה אפשר? הייתי הרבה יותר עם האנשים, היו שיחות מעניינות והיה נחמד. לא הייתי עסוקה בלתכנן מתי האורחים יילכו בשביל שאוכל סוף כול סוף לאכול מהעוגה, כי אכלתי בנוכחותם, אם רציתי. החלטתי גם מראש שאני לא הולכת להיות קפדנית עם עצמי בעניין האכילה ולא מנסה להיות ב'דיאטה'."

ניצן ההתחדשות של ניצה קשור ביכולת שלה לשחרר שליטה ולהניח לתת לדברים לקרות ולחיות. פעמים רבות בעבר מתוך חרדה מפני אובדן שליטה, הצפה רגשית ופחד מפני כאב, ניסתה ניצה לשלוט באמצעות האכילה וההתעסקות בה. תקופה ממושכת בטיפול, ניצה פגשה מחדש רגשות ותחושות שהיו מורדמים בשל אכילה רגשית, רגשות ותחושות שחששה שיכאיבו מדי. משראתה שהפחד מפני אובדן השליטה והפחד מלחוש את הכאב גדולים הרבה יותר מהכאב עצמו, יכלה להרשות לעצמה להרגיש את הדברים עד הסוף מבלי להצטרך לטשטשם. כאשר אנחנו מונעים מעצמו לחוש את הכאב, אנו מונעים מעצמנו לחוש גם את השמחה, הפסקת הפעולות המטשטשות השנה, הקשורות באכילה ובהתעסקות בה ובמניעתה, אפשרו לניצה לשבת עם אורחיה ליהנות  מהשיחה ולשמוח ממפגש החברים. 

 

מירב, בת 26: "אני חושבת שזאת הייתה השנה הראשונה שלא הרגשתי חוטאת. תמיד הרגשתי לא ממש בסדר בגלל שגדלתי בבית דתי וכעת אני מנהלת אורח חיים חילוני. כשהייתי עושה דברים שהם "לא בסדר" הייתי עושה אותם כאילו דווקא, עם המון כעס ויחד עם זאת חשתי בגינם המון אשמה. השנה מה שעשיתי בחג עשיתי כי רציתי, כי זה התאים לי, לא מתוך דווקא מצד אחד וגם לא עם תחושה קשה ש"ככה לא מתנהגים", כאילו הרגשתי איזה מרכז של עצמי ופחות שיפוט מבחוץ. אני חושבת שאני מתחילה להסתכל על עצמי דרך העיניים שלי, עצמי. אני רוצה לגלות את המחשבות שלי, פחות לחשוב כול הזמן מחשבות של אחרים. כן, ולשאלתך, זה השפיע על האכילה, ניסיתי לאכול דברים חדשים, דבר שפחדתי לעשות."

ניצן ההתחדשות של מירב קשור ביכולת שלה להתחבר אל המרכז של עצמה. על מנת להגיע למקום הזה צריכה הייתה מירב לוותר על הרצון להיות "בסדר" עם כולם, על הרצון להיות "מושלמת". עם הזמן, דרך העיניים שלה, יכלה לקרוא מירב את הפעולות שהיא בוחרת לעשות "כאחרות" אולי "שונות" ולא כ"מאכזבות". בעוד בגופה דחתה את "המזון" עליו התחנכה וסבלה מאנורקסיה, "מחשבות האחרים" נספגו בה מבלי יכולת להפריד ולבחור, מה נכון לה ומה לא. השבת יכולת הבחירה לעצמה והרצון להסתכל על עצמה מתוך עיניה שלה מתנגשים עם החשיבה הדיקטטורית האנורקטית, לה חוקים וכללים נוקשים ועיניים חברתיות- תרבותיות. מירב אכן מנסה לטעום דברים חדשים, גם מתוך התקוממות לאותה דיקטטורה, אך גם מתוך רצון להיפרד מדפוס ה"הכול או לא כלום", מתוך רצון לטעום, לבדוק, לבחור, לעכל את מה שנכון לה ולהיפרד ממה שלא. וזה נכון הן למערכת הערכים והאמונות והן למזון. 

 

ליאור, בת 30 : "בארוחת החג הרגשתי שהם לא יכולים כבר להפעיל אותי איך שהם רוצים. כשביקשו ממני להביא משהו ועוד באמצע שאני אוכלת... סירבתי. הרגשתי פתאום טוב עם זה שמבינים שאי אפשר לבקש ממני כול דבר, אולי... שקצת מפחדים ממני."  

ניצן ההתחדשות של ליאור קשור ביכולת שלה להגיד "לא". היכולת להגיד "לא" בונה את היכולת גם להגיד "כן", עוזרת לזהות מה אני כן רוצה, מה כן מתאים לי, מה כן נכון לי. נשים רבות אומרות "לא" באמצעות גופן. אם תלמדנה לומר אותו ישירות,"לא" לקרבת יתר, "לא" להתערבבות, "לא" למגע,

"כן" למרחב, "כן" לקצב שלי, "כן" לרצונות שלי, תצטרכנה פחות לדבר באמצעות הגוף. לעיתים גם האכילה אומרת את "הלא", לא רוצים ללכת לאירוע זה או אחר, לא נותנים ל"לא" הראשוני הזה לגיטימציה ואז האכילה "מצילה" ומשאירה אותנו בבית, גם אם לא פיזית, אז עם "הבית" או "השריון" עלינו, למרות שאנחנו בחוץ. פעמים רבות אמירת "כן" במקום שרצינו לומר "לא" כואבת כל כך ועשויה לגרור אחריה אכילה רגשית. זה מה שיכול היה להיות במקרה של ליאור ולכן טוב עשתה.

ניצה, מירב וליאור מזכירות לנו כמה חשוב שנלמד להאיר את זרעי השינוי, לטפח את הניצנים, ולהשקות את העלעלים החדשים....גמר חתימה טובה.

 

להקשבה לגוף והזנת  הלב הרעב sigalfl@netvision.net.il