תכירו אותי, זאת אני בצילום, לפני שמונה שנים... זה היה הקבר שלי - קבר משומן. 

 

בתקופה הזאת של חיי הגעתי למשקל שיא של 130 קילו. הייתה זו התקופה הכי נוראית בחיי; נקלעתי אליה, נקברתי בה - לא ראיתי איך אני יוצאת משם. כל יום חיכיתי שאפסיק לנשום ולא אתעורר.

 

הייתה זו תקופה בה ניסיתי להשתלב בכל מיני קבוצות כדי להרגיש שייכת. פורום "שמנות ויפות", תחרות מלכת היופי של השמנה והיפה. חיפשתי וחיפשתי אור, ולא מצאתי.זה היה הזמן בו הכרתי את עולם האינטרנט. יצרתי חברויות וירטואליות, לא מציאותיות. התכתבי והשתתפתי בפורומים. נכנסתי לאתרי הכרויות בתקווה שאמצא אהבה. וגם באתרים האלו חיפשתי את התקווה לרזות בכל הפרסומות שאולי יאפשרו לי לראות את האור שבקצה המנהרה.


התנסתי בכל מיני קבוצות הרזיה, בקבוצה האנונימית, הייתי אצל כל מלכות הדיאטות, לקחתי כדורי הרזיה, שתיתי מיצים - מה לא עשיתי? כל לילה ולילה חלמתי שימציאו גלולה שאקום בבוקר אשתה אותה ולמחרת אהיה רזה. אבל זה לא קרה. דרך אגב אני בספק אם יקרה.

 

למה רציתי לרזות כל כך? כי סבלתי, תמיד צחקו עלי... השפילו אותי... העליבו אותי... זלזלו בי... ביטלו את קיומי בעולם הזה. 

הסתפקתי בגרעין של חברים שקיבלו אותי כמו שאני אבל בתנאי: שאהיה מצחיקה, שאשעשע, שאהיה מעניינת ולמדתי לבלות על חשבון הערך העצמי הנמוך שלי. עשיתי מה שהחברה עשתה. צחקתי על עצמי, השפלתי את עצמי, העלבתי את עצמי זלזלת בעצמי, ובעיקר שרדתי את קיומי.

אכלתי כאילו אין מחר, אכלתי בכרוניות אכילה שהייתי מוכנה לצאת למלחמות אם מישהו רק יעז לעמוד בדרכי. בעיקר ג'אנק פוד: מקדונלדס, פיצות, שווארמה, על האש, בצקים, בורקסים, ג'חנונים, פסטות, חטיפים, ממתקים, ועוד ועוד ועוד... מזונות שעשויים מהרבה שמן, שומן, בצדק שימלא לי את הנשמה בנחמה. הרי מה היה לי מלבד האוכל?

 

המשך יבוא...