כאשר אנחנו שומעים על אדם החי חיים ארוכים מאד, לדוגמא, מעבר לגיל מאה,  לא ניתן לקבוע על בסיס חייו הארוכים שהוא אכל מזון "טבעי", לא שאותו אדם שמר על משקל תקין ואפילו לא ניתן לומר עליו שלא היה מעשן כבד. אולם, אנחנו בהחלט יכולים לומר בביטחון שהוא ישן "טוב". כלומר, ישן גם כ 7 – 9 שעות ללילה, אך גם שאיכות השינה שלו היתה ללא הפרעות שינה.

משפט זה נכון גם במהופך. יש קשר ישיר בין מי שישן מעט מדי, לדוגמא פחות מ 6 שעות ללילה, לאי אריכות חיים.

        עצם הפתיח שלי מבהיר מדוע אנו הגרונטולוגים, וכמובן הרופאים הגריאטריים, מייחסים חשיבות ומקשרים בין זיקנה ולצורך לטפל בהפרעות שינה. אבל המסקנה מקריאת המאמר צריכה להיות שכל אדם, בכל גיל, חייב לטפל באיכות השינה. לתדהמתי, פגשתי אפילו אנשים הקרובים להפרעת אכילה מסוג של אורתורקסיה (בני אדם שאוכלים באובססיביות רק אוכל בריא) שסובלים מהפרעות שינה. אלה יעשו כל מאמץ לשמור על בריאותם, אבל לא יתמודדו עם "פצצת הזמן", הנמצאת אצלם בכרית המיטה.

     אנסה לפשט את הנושא: יש לנו במוחנו "שעון ביולוגי" שגם אם אינו מתקתק כמו שעון קוקיה מסורתי הוא בכל זאת מניע את המקצב הפנימי שלנו. מי שרוצה להצמד דווקא למילה "שעון" מוזמן להתרכז לרגע, להזמין השכמה למחר ב 6 במדויק, והסיכוי הסביר שהשעון אכן יעיר אותו בדיוק בזמן. אבל, למעשה, תפקידו של שעון המקצב הפנימי שלנו הרבה יותר משמעותי ממה שנידמה לנו. לכן, כשהוא משתבש – לדוגמא בג'ט לג, כתוצאה מעבודה ממושכת, כתוצאה ממחלות כרוניות – כל המערכת הפיזיולוגית שלנו נמצאת על בלימה. מחקר שנעשה לאחרונה ניסה לבודד חלבון אחד שמופרש בראשנו באותם מקרי שיבוש. המטרה היתה לנסות ולסלק את החלבון במהלך תרופתי, מתוך הנחה שכך תחזור "פונקציית השעון" למסלולה הנכון. אם המחקר יניב יישום, מי שיהנו ממנו יהיו כצפוי ראשית האנשים המבוגרים, שאצלם הפונקציה הזו בהחלט משתבשת, גם ללא סיבה מיידית ברורה.

         מושג נוסף הקשור לשינה הוא הורמון המלטונין ("הורמון החושך"), אותו הורמון המופרש על ידי בלוטת האצטרובל במוח והגורם לנו להירדם. השעון הביולוגי גורם לו להיות מופרש בלילה, ולכן מקבע את שעות השינה שלנו. אלא ששוב ההפרשה שלו פוחתת במעלה הגיל.

         המושג הבסיסי הנוסף שאזכיר הם מחזורי השינה. האחרון שבהם הוא "שנת החלום". משך הזמן של שעת החלום יורד עם הגיל. באופן יחסי "שנת החלום" היא ארוכה יותר לקראת סוף הלילה, ולגבי אנשים מבוגרים, שבלאו הכי "שנת החלום" שלהם מופרעת, נדודי השינה יכולים להיות קטלניים בטווחי זמן לא גדולים. ראשית, בשלב זה ישנה ירידה משמעותית ביחס לגירויים חיצוניים. אלא, שעדין, אם מישהו רוצה הוכחה לכך שמוחנו עובד בכל שעה, מספיק לקרוא לאדם ישן בשמו – והוא יתעורר, להבדיל מכל רעש אחר.

        בגופינו ככלל מתרחשות הליכי שחיקה שנובעים ממעורבות החמצן בבעירה הפנימית המתרחשת בתאי גופנו (במיטוכונדריה) במטרה להפיק את האנרגיה הדרושה לנו כדי לחיות. גופנו יודע להתמודד עם הליכי השחיקה וסילוק "הרדיקלים החופשיים" באמצעות אנזימים. המוח שלנו עושה את הפעולה הזו במהלך "שנת החלום", או במילים אחרות, שיבוש השינה בשלב קריטי זה גורם לנוירונים שבמוח חוסר יכולת נטרול. וכדי להמחיש את הבעיה הרי המחלות הניווניות נגרמות בשל תאי מוח שנהרסים על ידי חמצן פעילים. לברזל תפקיד חשוב במטבוליזם של התא, הוא נוטל חלק בתהליך פירוק השומנים, הפחמימות והחלבונים ומספק אנרגיה לתאים. כאשר משהו בבקרת הגוף משתבש נוצרים אותם רדיקלים חופשיים "דמויי חלודה", שמביאים לתהליכי "התאבדות תאית", שמאפיינת את הזיקנה בכללה.

     אז הנה "בקליפת אגוז" מדוע אנחנו חייבים לוודא שישנו מספיק, לא מעבר לכך וללא שיבוש במחזורי השינה. איך לפעול, הוא כבר ענין לבלוג נוסף.