ערב שישי, במרפסת 70 מטר בקומה רביעית, ממוקמת לכיוון הים, אצל אבא שלי - אחותי הקטנה, אישתי ואני. מקשקשות, משחקות קנדי קראש, בעיקר נהנות מהאוויר הפתוח. 

אחותי הקטנה, חיילת מקסימה ושנונה עם סטייל שירשה מאחותה כמובן, קנתה נרתיק חדש לאייפון שלה, כזה שנסגר עליו כמו ספר, רטרו כזה, קצת כתום, קצת מנומר, נגיעות כסופות, בקיצור - היה לטעמי! 

לי יש נרתיק אייפון ורוד זוהר בצורת ינשוף מגומי כדי שהפיצי שלי יתלהב בכל פעם שאני מראה לו אותו וצועקת בהתלהבות ״ינשופישופישופי!!״

 

ואז אני אומרת לה: ״בחייאת אחות, תורידי יד אחת מהפלאפון ותעשי לי נעים ברגל, את יכולה לשחק גם עם יד אחת!״ והיא עונה: ״קשה לי לשחק ביד אחת!״

אז עניתי: ״בטח שקשה לך! עם נרתיק כל כך גדול לאייפון איך תוכלי להחזיק אותו ביד אחת??״ ואז זה הגיע: ״את סתם מקנאה כי לך יש נרתיק מכוער ולא שימושי!״ הייתה שתיקה לרגע, פתאום נראה שכולנו הבנו את המשמעות הכפולה והלא מתוכננת של המשפט הזה.. כמובן שלאחר שתיקה ארוכה התגלגלנו מצחוק עד דמעות כי הכל מלכתחילה היה בהומור. ואז עניתי לה גם אני: ״את קצת צודקת, אני באמת מקנאה.גם לי בא נרתיק חדיש ושימושי, למרות שאני בכיף אשאר גם עם שלי שאני מאוד אוהבת-רק בתקין והאמת? עוד יהיה לי..״

הכי כיף שמהכל בסוף אפשר לעשות מערכון. זו רק הגישה שמקשה עלינו (אה, וגם החיים, אה וגם הכאבים חח)