תזכרו את מה שאני אומרת עכשיו לפני הסיפור-יש גניקולוגים מעולים! (אבל)

 

כאב מסתבר סובב סביב המתנה.

המתנה לבדיקה, לתרבית, לאבחנה, לטיפול,והמתנה שתעבור השגעת מכל אלו!

 

מגיעה למרפאת שקר כלשהו בחיפה לאחר שחיכיתי בקוצר רוח לאחד ממיליוני התורים שקבעתי לי והפעם לרופא מומחה צוואר הרחם שלא אזכיר את שמו (למרות שהייתי עושה זאת בכיף גדול) וממתינה.

בדלפק, פקידה מטופחת ומסודרת עד שאם לא הייתי יודעת שאני במרפאה הייתי חושבת שאני במכון יופי.

ואז אני שואלת אותה ״תגידי, איך הוא? טוב? רציני הרופא?״ והיא עונה ״הכי טוב במדינה! נחמד, ומאבחן בול מה יש לך! לא תצאי עד שלא יפתור לך את הבעיה!״

אמנם המזכירה האישית שלו אבל רציתי להאמין שהיא אובייקטיבית.

 

נכנסת לרופא וכבר דומעת וכך היה:

״דוקטור אין לך מושג כמה חיכיתי כבר לתור הזה״. לידו יושבת סטאז׳רית, לא נראית נלהבת מההתמחות ומקשיבה. אני מספרת לו את השתלשלות העניינים הטראגית (בעיניי) עד כה והוא מיד שולח אותי לחדר הסמוך, מורה לי להתפשט והוא כבר מגיע.

בחדר: אחות, סטאז׳רית ורופא. 

מתיישב, אוחז מטוש ובעודו נוגע במקומות שונים בנרתיק - שואל אם כואב לי. אחרי מספר נגיעות שבהן כמעט צרחתי לאלוהים הוא החליט למרוח משחה מאלחשת. וחוזר חלילה:״כואב לך?״ ״כן!״ אני עונה, ״אבל קודם צעקת ועכשיו את כבר לא צועקת״, ״נכון דוקטור, כבר הבנת שכואב לי מה יש לי להמשיך לצעוק??״ והוא בשלו ״את מגזימה, המשחה עזרה, אם היה כואב לך היית צועקת״. אני, המומה מהמתנהל ובוכה בטירוף תוך שהאחות ממליצה לו שיפעיל את המסך החדיש מעליו שכוללללם וגם הוא יוכלו לראות בבירור מה יש לי ואז הוא רוטן לעברה: ״מה את לא מבינה? אין מה לראות! אין לה כלום!״

 

התלבשתי וחזרתי לחדרו.

״טוב״ הוא נאנח, ״יש לך וסטבוליטיס״. עניתי שכפי שידוע לי וסטבוליטיס הוא כאב בחדירה ודווקא זה לא כואב לי. הרופא מתעלם מהערתי ואומר ״שימי מאלחש לפני קיום יחסים ותרגישי יותר טוב״, ואני בשלי ״אבל דוקטור כואב לי כל הזמן ורק בחדירה לא! כואב ללכת, לשבת, לקום, כואב להרים את הילד אפילו! הרופא: ״מה זה קשור? את הילד את מרימה עם הידיים! את מגזימה! ראיתי לפני רגע שלא עד כדי כך כואב לך!״

 

בשלב מסויים במפגש המבחיל הזה עלה העניין שאני חיה עם אישה ופה הגיע השיא: ״את חיה עם אישה?? אז מה הבעיה בכלל? אפילו חדירה אין ביניכן! על מה אז את מתלוננת בעצם?!!״ הסתכלתי סביבי, חיפשתי מערות אבן, מכוניות פלינסטונס ואז בדיוק צלצל האייפון שלי שהזכיר לי שאני לא הוזה  וכן-אנחנו בשנת 2013 ובכל זאת שמעתי את ההערה הזאת עכשיו!

 

בסוף, מצוידת בדף הסבר על וסטבוליטיס  וכדורים פסיכיאטריים, רגע מלקנות חלקה לסטאז׳רית שרצתה לקבור את עצמה ברגעים אלו, שניה מלהעביר טישו לאחות שהביטה עליי במבט מרחם האומר בלי מילים - ״אויש איזו מסכנה...״, הרופא סיכם בחוסר סבלנות (לאחר שייבבתי ודרשתי תשובות עכשיו!): ״שימי מאלחשים וקחי כדורים, ותביני- אין לרפואה דרך אחרת לעזור לך!״ 

את המשפט הזה אני לעולם לא אשכח.

 

רופא יקר, צר לי על עמיתיך שלמדו ועמלו שנים רבות על מנת לפתור בעיות בדיוק מסוג זה (אורוגניקולוגים!) ואינך מפרגן ומאמין בהם מספיק או שאולי צר לי על מנת יתר של אגו שלקחת שמרשה לך להחליט ללא התמחות ברורה בתחום-שלרפואה אין מענה עבורי.

מודה לך שלימדת אותי שהכוח להתמודדות והחלמה מהכאב טמון רק באמונה שלי ובעקרונות שלי. 

הסיפור אמיתי ללא הגזמות! (והוא רק חלק קטן מהפגישה פשוט לא רציתי לחפור יותר מזה!)

ואז הכרתי את ד״ר אחינעם לב שגיא...

To be continued...