כאב הוא דבר סובייקטיבי. כבר יצא לכם לשמוע את זה? בטח שיצא לכם! אחרת לא הייתם פה כנראה.. אז הוא לא. כאב-הוא כואב.נקודה. 

אין ספק שהרשת החברתית הזו, שחברתי אליה לפני מספר ימים-היא גאונית!  המליצה לי עליה יעל שוראקי, אוסטיאופתית בחסד עליון, שגם מטפלת בי בימים אלו ממש ומיד התחברתי לפורום כאב וחיפשתי מזור (או לפחות קצת תמיכה) מאנשים שחווים בדיוק את התסכולים הגניקולוגים שלי ואז.... גיליתי שאין כאלה! אבל במחשבה שניה, האם אני מופתעת שאין? לא, לא ממש.

 

לאחר דוקטורט מעמיק בגוגל (וולוודיניה, וסטיבוליטיס, וגיניסמוס, כאבים שלא נגמרו חודשים ארוכים אחרי לידה או בפשטות-כאבים בפות!!!!) גיליתי שלא רק פה אין סיפורי נרתיק כרוניים אלא כמעט בשום מקום! ולמה? כי אין מודעות, כי הנפש הזועקת לעזרה היא בעצם המקום הרגיש ביותר בגוף האישה, המקום שמחלץ ילדים, שמספק בני זוג (או לא מספק), האיבר המרכזי ביותר בגופנו שמשקף עלינו המון פיזית ונפשית - שלא מתפקד. כן,כן, לא מתפקד. ומביך להגיד את זה.

הדימוי העצמי נפגם.

 

אט אט הזמן עובר, הכאב גובר ואת מוצאת עצמך מסתכלת על נשים בג׳ינס או חצאית ברחוב, רוקדות או מטיילות עם הילד, מחייכות וחיות ואת שואלת את עצמך-האם גם הן מרגישות כמוני? האם גם רינה מהבנק שחותמת לך על הלוואה עכשיו כואבת כמוני?? עד כדי כך התסכול.. את מרגישה מקולקלת.

 

ההתמקדות היומיומית אך ורק בכאב הופכת הכל לחסר טעם (חוץ מאת הבן המטריף שלי ואת אישתי כמובן) אבל שגם לא יהיה עם מי לדבר על זה?? שיבין אותך?? זה כבר מוגזם.

 

לאלו שזכו לבני זוג יחידים במינם (אני) ההתאפסות וההחלמה בטוח תהיה קלה יותר, ומה אם אלו שלא זכו? שסובלות בשקט? אז רבאק בנות-כואב לכן! תדברו! תתייעצו!

צרת יחיד-נחמת טיפשים, ממש ככה.

 

פעם חשבתי שאם אני אכיר כאלו שחווים מקרים גרועים יותר-יוקל לי. אני אתנחם ש״זה רק מה שיש לי ברוך השם״, אבל לא! זה לא מנחם!

היום, בעיצומה של מסכת כאבים, למדתי מה כן מנחם-לדבר, לשתף, כמו שעושים פה כולם, וזה מקסים כן? אבל גם הכאב הגניקולוגי הכרוני הוא לא פחות חשוב וככל שנדבר עליו יותר, נבין יותר, והכי חשוב-נתחזק יחד ונדע שאנחנו לא לבד-כך תגבר המודעות.

 

אז בואו נייצר פה יחד פורום כזה כי גם לנו מגיע מזור! ותשובות! והאמת? יש מלא אנשי מקצוע בתחום שישמחו לעזור (או לנסות לפחות חח)

אז אם את כמוני-אני פה בשבילך 

המשך יבוא...