מעולם לא הייתי אדם רזה, תמיד אהבתי אוכל ואוכל אהב אותי. יחד עם זאת, מעולם לא נתתי לגוף שלי להגביל אותי בשום צורה – אני במאי טלוויזיה במקצועי ונהניתי מכל רגע של עשייה, לא ייחסתי חשיבות מעולם להשלכות שבהזנחה ובהתנהלות היומיומית שלי. בסופו של דבר ידעתי שדבר אחד לגמרי בטוח – כולם מתים בסופו של דבר ובינתיים כדאי להשתדל ולמצות את החיים עד תום.

שמי אהרון ואני בן 62, לפני כמעט 30 שנה אובחנתי כסוכרתי, טופלתי בתרופות וקיוויתי לשמור על שגרת חיי ככל האפשר, אבל למעשה המצב הידרדר באופן רציף לאורך השנים.

אני לא יודע כמה מכם מכירים את הרגע הזה שבו הרופא מסביר שהגיע הזמן להתחיל להזריק אינסולין, לי זה קרה לפני 10 שנים, ומבחינתי זאת הייתה ההתחלה של הסוף; האינסולין גרם לי לתחושת רעב, שבעקבותיו כמובן הגיעה האכילה, שהובילה כמובן לערכי סוכר גבוהים, שיצרו צורך בהזרקת אינסולין.

בשלב מסוים התרופות לא סייעו בעצירת ההשפעות השליליות של הסוכרת, והראייה שלי החלה להינזק, בתור אדם שכל חייו התמקדו סביב ראייה, צילום והתבוננות, הבנתי שאני עומד לאבד את הפרנסה ואת הראייה.

הייתי בנקודה שבה הבנתי שמשהו חייב להשתנות, ערכי הסוכר חייבים לרדת, המשקל שלי חייב לרדת, אבל פשוט לא הצלחתי להתמודד בכוחות עצמי עם ההשפעות של האינסולין על תחושת הרעב ועם ההרגלים שצברתי במרוצת השנים. כדי לטפל במצב רופאים המליצו לי לעבור ניתוח לקיצור קיבה, זה היה נראה לי צעד דרסטי מדי; נכון, אני סובל מעודף משקל, שמחמיר את מצב הסוכרת אבל מכאן ועד הוצאת חלקים נבחרים מהמעי שלי הדרך עוד ארוכה. מבחינתי הסיכון שבניתוח גדול יותר מהסיכון שטומן בחובו המצב הקיים.

ניסיתי למצוא פיתרון אחר, הרי לא ייתכן שכל המטופלים במצבי מוכנים לפתרון כירורגי שכרוך בסיכון לסיבוכים שונים. כך שמעתי על האנדוברייר, שהוא הליך אנדוסקופי חדש שנמשך כחצי שעה, במהלכו מושחל לתוך המעי שרוול העשוי מפלסטיק דק ונפתח בגוף לאורך 60 ס"מ לאורך המעי, וכך המזון מתחיל להיספג רק לאחר המעבר בשרוול. הוסבר לי שהוא למעשה מתחקה אחר ההצלחה של הניתוח הבריאטרי לקיצור קיבה, רק באופן אנדוסקופי.

בנקודה הזאת לא היו לי ספקות, האנדוברייר נשאר בגוף לשנה ואינו משנה את המבנה האנטומי של המעי, והסירוב שלי לניתוח נבע מהחשש מהליך בלתי הפיך ומסובך. יחד עם זאת, היה ברור לי שהשינוי יצטרך לבוא ממני, האנדוברייר רק מסייע ומקל על הירידה במשקל. לכן מדובר מבחינתי בטיפול משולב עם דיאטנית ופסיכולוגית, כי בסופו של דבר הרבה מהאכילה היא הרגל ותחושות פסיכולוגיות.

אחרי ההליך

לפני קצת יותר משלושה חודשים עברתי את הליך האנדוברייר, הפחתתי משמעותית את כמויות התרופות, ואני יכול לומר שערכי הסוכרת שלי באמת ירדו משמעותית, מ-300 ל90-150. הגאווה הגדולה ביותר שלי היא ירידת ערכי ההמוגלובין A1C מ-10.3 ל-8 בתקופה האחרונה.

 האתגר הגדול שלי הוא לשמור על אכילת כמויות קטנות של מזון, ולהזכיר לעצמי שהשובע מגיע מהר יותר. התחלתי לשמור על אכילה בריאה ומאוזנת ובינתיים ירדתי 15 ק"ג, ואני נחוש להמשיך ולהתמיד, אני אולי לא יכול להשיב את הנזק שכבר נגרם לגוף שלי, אבל אני בהחלט יכול למנוע הידרדרות נוספת.

מבטיח להמשיך ולעדכן על ההתקדמות ועל הירידה במשקל.