קצת לפני האירוע שחולל שינוי משמעותי בחיי, התהלכתי רק לערב אחד על המסלול לאור הזרקורים יחד עם שאר חברותי לחוויה זו והתמוגגתי מכפיות והנאה  שהעניקה לי אותה חוויה חד פעמית.


אך לא אורות הזרקורים היו אלה  שגרמו לי את הכיף הרגעי הזה, אלא הדרך שעשיתי כדי להגיע לרגע הזה.


החברותה של כמה שבועות וחודשים יחד עם אותן בנות הייתה עשירה בחוויות, בהכרויות, בידע של האחת על רעותה - מן סוג של מפגש מחזור אך בעצם איננו מכירות האחת את השניה כלל.


טוב, זאת הייתה תחרות כלשהי אך כיף לי יותר לדבר על החוויה מאשר על התחרות, אך בכל זאת אקרא לילד בשמו.


היה כיף, יופי ותהילה, צחוקים ופרגון, אהבה וריגושים, למידה והתלהבות, צבעים וכשרונות ובעצם חוויתי בגיל ארבעים פלוס חוויה מיוחדת במינה.


לתחרות הזו הלכתי לאו דווקא כדי לזכות, רציתי להכיר את העולם הזה וללמוד קצת ממנו, רציתי להכיר קבוצת נשים פחות או יותר בגילי בסטטוסים זהים וללמוד מהן על חייהן כפי שלמדו הן על חיי.


רובן לדעתי באו לשם החוויה יותר מהחשיבה על הזכיה למרות שבמסתרי ליבנו כן חשבנו על זכיה ודמיינו איך אומרים שלמקום הראשון הגיעה מספר......


מבחינתי ידעתי שהסיכויים שלי לזכות יהיו קלושים, מאחר והתחרות בגדול הוגדרה כתחרות אשר באה להדגיש משהו מסוים, אשר לי לא היה אותו, אך הם קיבצו את כל סוגי היופי ומשקלי הגוף ודווקא בזה היה הגורם המפתיע, מי מבין כל היפות והפחות יפות, הרזות או המלאות תקצור את המקום הראשון.


בסופו של דבר זה מבחינתי ערב בלתי נשכח וחבל שנגמר - הרגשתי חוויה מיוחדת ליום אחד אשר חודשים קודם לכן היו הרבה חוויות לקראת היום המיוחל.




זה הסתיים והכל פתאום נדם ושקט, המשכתי לעבוד וללמוד במקביל, הרגשתי קצת ריקנות, אני לא אשה של מפגשים, חברים והתקהלויות, אלא יותר של בית, כנראה מאמא לקחתי את זה, אני חושבת וצוחקת לעצמי, אך דווקא בגלל שהלכתי על האקשיין הזה מתוך כל השקט בחיי, חשתי לפתע פתאום כשזה נגמר, סוג של ריקנות תהומית.


כמי שהתרגלה להתמודד עם שינויים לטוב ולרע, גם עם זה השלמתי  והמשכתי באורח חיי הרגיל.


זמן קצר מאוד לאחר כל האושר הזה ובעודי מנסה להשתלב מחדש באורח חיים שיגרתי אך עם הרבה מאמץ של עבודה ולימודים זה קרה.


הרגשתי עייפות בלתי מוסברת, סוג של תשישות שלא אפיינה אותי מעולם, כמה שעסקתי בספורט, וכמה שדאגתי לנפשי, הכל ברמה נורמטיבית לחלוטין, לא עזר כלום ואט אט אט דעכתי ויחד עם הנפש שדעכה, דעך גם הגוף.


הייתי אומנם פחות בחברותה, אך לא ויתרתי למען הנפש על בילוי פעם בשבוע אם לסרט, מסיבה, תיאטרון, קולנוע וכל השאר.


מאשה מלאת אופטימיות, חזקה שמנהלת משק בית לא מעט שנים מאז גירושי לבד ובגפי, הפכתי לשבר כלי.


תחילה לא ידעתי במה מדובר, וחשבתי שמדובר בדכדוך קל שיחלוף והרשתי לעצמי להזרק בחדר, אט אט התברר וליתר דיוק נגלו לעיני מראות גופי שהולכים ומתפוגגים, היופי הלך ודעך, השיער השופך והזהוב נשר, הפנים והגוף התמלאו חבורות של פצעים ומשקלי עשה דרכו למטה כמה שיותר מהר.


כשכולם דיברו על דיאטות וקושי להרזות, אני הייתי עוד עם החלום שלי שלא נורא אם אני חודש וחצי מרותקת לחדרי, ולא נורא אם העדרות מהעבודה תחמיר את כלכלתי - העיקר שהמשקל לא ירד.


שנאתי את הפרסומות על הדיאטה בטלויזיה, וכשכיביתי קראתי בירחונים על הדיאטות והקושי שלהן, כשהפסקתי לעלעל בירחונים ניתקלתי ברחוב בשיחות חולין על דיאטה - זה פגע בגופי ובנפשי יותר ויותר - כי אף אחד לא דיבר על אנורקסיה.


מבחינתי אני יורדת במשקל אבל עם עוד תוספות מזון לא תהיה בעיה, ואחזור למשקלי.


כך לפחות היה נדמה לי, אך טעיתי, הייתי בחלום, דמיינתי, עצם העובדה שלא פניתי לגורם רפואי לבדוק מה קורה לי, רק מעידה על העובדה שלא רציתי באמת להאמין למראה עיני ותחושות ליבי.


שלושה חודשים חלפו, הספקתי לסיים את עבודתי מחוסר יכולת גופנית ונפשית, עזבתי את הלימודים אם כי לקראת סופם וגם מאותה הסיבה, הסתגרתי וככל שהסתגרתי ושמרתי את כאבי בשקט, בנבכי נשמתי, כך דעכתי.


שלושה חודשים חלפו ואיש ממקורבי לא חשב להתערב לרגע בחיי ולנער אותי, שלא תבינו לא נכון, יש לי משפחה מורחבת מדהימה והחברים והחברות הקרובים גם הם אהובים, אך מדוע אף אחד לא עשה כלום גם כשכבר הכל נחשף, כשזעקתי מכאבים, שבכיתי, שעמדתי למות - זו שאלה שקשה לי להרפות ממנה ועוד יותר קשה לי לקבל תשובות כמו חשש להתערב בחיי, פחד, בלבול, אי ידע או שכל אחד טרוד בענייניו וזאת משום העובדה שאדם חולה לפניך, אין לך לעשות כלום עם עצמך חוץ מלנסות להושיט לו יד, ועזרה במקרה שלי הייתה הרבה בצורך בנוכחות אנשים ליידי שישימו עלי עין ויראו מה שאני לא רואה, לא נזקקתי מעבר לכך, אך גם לזה לא היה להם זמן.


למרות שאינני מאמינה בעין הרע כלל וכלל עד עצם היום הזה ועוד הלאה, חשבתי רק פעם אחת שאולי היופי שלי נפגע מעין הרע כי תמיד הייתי מוקפת מחמאות על היופי המיוחד בגילי, אך מהר מאוד העפתי את אותה מחשבה כי מבחינתי אין לי אויבים ולא שונאים ולא חושבת לרגע על מקנאים או עין הרע, כאשה מאמינה בחרתי להאמיין שזה רצונו של בורא עולם ואני מבחינתי אעשה הכל להבריא ממה שקרה ומעבר לתאורים שנתתי על מצב גופי, שלושה חודשים חלפו להן ומשקלי הגיע ל-20 קילו.


כן, קשה להאמין שאני שוקלת 20 קילו, פגועה בכל גופי, שיערי נשר ועולם כמנהגו נוהג.


זה היה הרגע שהלכתי לרופא, נכון שזה בלתי יאמן אך בשלוש שנות הסבל שחוויתי, אירעו הרבה דברים שלא יאומנו ולא יעלו על הדעת הן מבחינת התנהגותי שלא קיבלתי את אשר קורה לי ולכן לא טיפלתי והן מבחינת גורמי טיפול שראו ושתקו.


אלו היו שלוש שנים קשות מנשוא, ילדי היו קטנים בתחילת הנפילה וגם להם לקח זמן להבין שאמא חולה, שאמא בסכנת חיים, כך לפחות אמר להם הרופא למורת רוחי, כי מבחינתי אין לומר לילדים דבר קשה שכזה, אלא רק לי או לגורמי טיפול אחרים, אבל לא זה מה שנעשה ולא אאריך בדברי על היחס והטיפול הלא מסור שקיבלתי.


בילדי אני גאה, הם היו הרופאים שלי, בעודם היו קטינים וכשעיניהם רואות את אמא מרותקת למיטה חודש ועוד חודש, שנה ועוד שנה, מושיטים יד, מנסים להציל, לדובב, מכתבים מידי פעם מהם כמה הם מבקשים שאקום, מה שלהם נראה פשוט, לי זה היה בלתי אפשרי, מכתב אחד מתוך כמה היה כבר עלי וזה כשהבת בעודה חיילת כתבה לי מכתב שהיה בו משפט שכזה "כל החיילים מחכים לשעה חמש ללכת הביתה ורק אני לא רוצה שהשעה חמש תגיע, אני לא רוצה להגיע הביתה ולגלות שאמא שלי מתה" - זה אחד המכתבים מתוך כמה מצבים שגרמו לי להתאושש עוד ועוד.


הייתי מאזינה לשירים של זמר כלשהו שמילותיו גרמו לי לחוש כאילו הילד שר לי את השירים בעלי המסר.

מה שבעצם מספר על געגועים של הגבר לאשה, מילים שאומרות אל תעזבי אותי, מילים שנוגעות כשנשמע המלל אעשה הכל בשבילך שימרי על עצמך, מבחינתי הוא היה האהוב שלי ששר לי את השירים אשר במילותיהם תחינה שאהיה שלו, שאתה יפה, שלא תלכי לי, המון כוח נתנו לי  מילות השירים של אותו זמר  שלשיריו האזנתי באדיקות.


לאשפוז במחלקה להפרעות אכילה לא התקבלתי בטענה שאני לא רזה מספיק, כשחזרתי שנית נאמר לי שלא יקבלו אותי משום שאני עושה רושם של מי שלא תיגע באוכל אלא אם אבטיח שמיד עם כניסתי אסכים לקבל זונדה מה שלא הסכמתי לו בשום אופן משום שאני לא אנורקסית באופי שלי, אני לא עשיתי זאת כדי להיות רזה, מעולם לא נאבקתי על משקלי רזה או מלאה ככל שאהיה, אלא נפלתי בגלל התמוטטות נפשית ועומס בחיי ולאכול לא הייתה לי בעיה עם זה, רק מה שלא יכולתי לעשות בבית כמו לתפקד ובטח לא לארגן בית או לבשל, חשבתי שמחובתם לקבל אותי להשגחה וטיפול לצורך עליה במשקל והבראה, אך גם זה לא נעשה.


כמה שביקשתי להתאשפז כדי להחלים נדחיתי וזה היה מתסכל אותי, היו מי ממקורבי שאמרו שאני מטעה, שלמרות הרזון והמראה שלי, המשכתי לדבר רהוט וברור והסברתי עצמי בברור, מה שבעצם נתן להם להבין שאני משקרת, ושבעצם בחרתי ברזון וגרמתי את זה לעצמי במכוון, במיוחד כשנעשו ביקורי בית ונגלו לעיניהם מכשירי כושר קטנים היו בטוחים וכך אמרו לי, שזה מעיד על הרבה כושר כדי לרזות, כשבעצם מכשירים אלו נקנו ושירתו אותי בתקופה הלא רחוקה שלמדתי בתחום הזה על מנת לעסוק בו ולא שהשתמשתי במכשירים אלו.




ילדי גדלו להיות גדולים בטרם עת, סבלנו קשות מאוד, ילדתי הספיקה להתגייס ולהשתחרר, קשה היה להם להבין מה בדיוק אני מרגישה, כפי שאמרתי כושר הביטוי הרהוט שלי למרות ששקלתי 20 קילו והייתי שלד מהלך, למרות הנפילות המרובות בבית בגלל המשקל, רוב קרובי התנהגו אלי רגיל וכאן כעסתי רגעית לא פעם אחת, כי הייתי זקוקה לעזרה, לסיוע, למישהו שיגיד לי שאני לא מכוערת כמו שאני רואה את עצמי ולא שאני מדברת על יופי או כיעור, אבל בכל זאת מראי נפגע בצורה קשה מאוד עד שהייתי מצלמת עצמי די הרבה כדי לעקוב ולראות מה קורה לי, אך במקום לראות מה קורה לי ולהשכיל מיד ולנסות דרכי ריפוי אחרות למרות שזה היה די קשה במצבי לפעול לבד, בחרתי לבכות אל מול התמונות הקשות שצילמתי.


יש מי שלא יבינו איך יש לי כל כך הרבה תמונות המתעדות אותי מהיום הראשון לנפילה לארוך כל האנורקסיה, אבל היה לי חשוב לראות, להבהל ולהרפא.


טוב, אולי לקח זמן, אבל זה קרה ואחרי הרבה ממה שאירע שאין בכוחי לספר או ברצוני להזכר, כפיתי אני עליהם לאשפז אותי, ואולי איך שנראיתי גרם לאשפוזי, כי באמת הייתי שניה לפני המוות.


אושפזתי ומרגע האשפוז הרגשתי עולם אחר, הייתי רגועה, הייתי שקטה, הרגשתי שיש מי שמשגיחים עלי, היה לי זמן לתת לנפש להרפא ולגוף להחלים, לא הייתי צריכה להתעסק יותר בדאגות למצבי, זה אולי לא ייאמן, אבל למעשה  הרבה מההתדרדרות קרתה מרוב דאגה למצבי אשר כל שניה בזבזתי על בכי תמרורים ואי יכולת  לעשות משהו.


בכיתי המון בגלל יחס לא חוקי ברובו מצד גורמים משום שבמצבי היה צריך לטפל בי בבהילות הרי לא התנגדתי, ובמקום זאת הוזנחתי, העלימו עין, הם לא ידעו כמה חשקה נפשי עוד לחיות, כמה פחדתי פחד מוות מהמוות, כמה רציתי לחזור לעצמי ולהגשים חלומות.


וזה קרה בבית החולים, לאט לאט עליתי במשקל לשמחתם של שאר המטופלים שדאגו לי כפי שאני דאגתי להם, לאט לאט הרגשתי את האושר חוזר אל חיי והכי הכי כיף, לשמוע איך הבטן מקרקרת שוב וגורמת לי לרצות לאכול עוד ועוד ולא עוד נשנושים, אלא ממש אוכל.


מבית החולים יצאתי עדיין רזה, שם עליתי כעשר קילו, אך מרגע שיצאתי ידעתי שיש תקווה, שאני אחזור לעצמי, שאני אעלה במשקל,  ושאסור לי להתייאש והכל תלוי בי כאן ועכשיו להמשיך את הדרך שהתחלתי באשפוזי בבית החולים וכך עשיתי.


מרגע שהגעתי הביתה היו לי את הכוחות לנהל את הבית פחות או יותר אבל הכי הכי, היה לי הרבה מאוד תיאבון וכך אכלתי את ארוחותי בזמן ואפילו חרגתי מהרגיל, לא היה אכפת לי שאהיה שמנה או מלאה, לא ענין אותי לחזור למשקלי הרגיל שהיה חטוב, רציתי רק לעלות ולעלות והצלחתי.


בשנה העליתי 30 ק"ג למשקל גופי הצנום ואחר כך אט אט עוד 10 ק"ג והגעתי באושר למשקל 60 ק"ג מלאונת אבל בריאה.




עכשיו כשנתיים וחצי מרגע ההבראה אני ממש בסדר בלי מאמץ ובלי חששות, חזרתי לעצמי.

 

אך מאחר ולקיתי בנפשי ונותרתי בעלת 100 אחוז נכות, אמורים היו להתחיל לשקם אותי במחלקת השיקום ועד כמה שזה לא יאמן, כל הגורמים מתעלמים מהשיקום שלי.

 

זה שובר אותי לרסיסים, אני יורדת במשקל, ומפחדת ליפול שוב.

 

כי כשאני טרודה ועמוסה אין לי תיאבון וירדתי כבר 10 קילו שלמזלי בגלל העליה המעולה שהייתה נשארתי עם 55 קילו אבל בקצב של חוסר השיקום והיאוש אני עלולה ליפול שוב.

 

אז אני כמאמינה בבורא עולם וכמו שעליתי במשקל, מאמינה שיעזור לי הלאה בשיקום.