היא התפרצה ככה פתאום ולא הכינו אותי אליה מראש, קיבלתי אותה באהבה, ידעתי שהתנגדות במיוחד לדבר הכואב, עלול להביא יותר כאב, ועכשיו היא שוכנת בתוכי בשקט ולא מזיקה לי, אני מטפלת בה במסירות ולא פוסחת על שום שניה ויום לומר לה תודה על שהיא לא התנכלה לחיי היום.

 

 

 

זהו, מחלה לא כל כך נעימה פרצה לחיי לפני פחות מעשור, זו לא כמו כל מחלה ששומעים עליה, ידעתי את הסימפטומים אך לא ידעתי שהם כל כך קשים, לא מדובר בכאב פיזי אלא נפשי.

 

אני אשה יפה ועדינה כל כך כותבת את הפוסט הזה ומתמלאת דמעות, ממהרת לכתוב לפני שמישהו מילדי יכנס ויראה את הדמעות ששוטפות את פני, כזאת אני, עושה הכל שלא יראו אותי בוכה, הם ספגו די והותר, לא עוד, לא אתן להם עוד יסורים במיוחד שלא מדובר ביסורים.

 

אילו הבכי היה בכי הזועק לעזרה כי כואב לי בגוף ובנשמה, הייתי מערבת אותם, אני בעד בקשה לעזרה, אבל מדובר בבכי שנובע מהזכרון שחוויתי עת פרצה לי המחלה, עת פרצה לגופי לנשמתי.

 

אני בוכה לא בגללה, אני בוכה בכל פעם שאני מנסה לגעת בה בדרך כלשהי ולא שאני קוטרית או משהו, במיוחד אני בוכה כי אז אני נזכרת שאין לי עם מי לדבר עליה כי אנשים סטיגמתיים, ישמעו ויברחו.

 

אילו רק ידעו איזו נשמה טהורה אני וכמה שהמחלה לא מפריעה לחיי, אדרבא, ככל שהעולם יתנהג רגיל ונורמלי כך הסיכויים שלי להרגיש עוד ועוד יותר טוב, אך ככל שהחברה מסתכלת על זה בחרדה, בפחד שלא נדע כאילו, זה קצת מלחיץ את החולה, אותי בכל אופן.

 

בעצם אני לא נלחצת כבר משום דבר, בהתחלה ממש עשיתי חשבון והייתי כרובוט, ניסיתי להתאים עצמי לאנשים כדי שלא יקלטו אבל הם לא קלטו כלום, הסביבה הקרובה אלי וזה אומר גם חברים רחוקים, שכנים וכדומה דווקא טפחו לי על השכם בגלל שהצלחת לכאורה להתעלם ממנה ולבחור בחיים נורמלים. ההתמודדות לא קלה ויש כאלה שלא מצליחים להתמודד איתה. לי היה קל כי קודם כל רציתי שאחרי האנורקסיה שברוך השם החלמתי ממנה, לא יסבלו יותר הילדים שלי מצער, מכאב לראותני סובלת לכן אני מקפידה.

 

פעם בכמה זמן יש לאיזה יממה שינוי ונדמה כאילו היא חוזרת אבל אני מתעלמת ממנה ומתנהגת כרגיל כאילו כלום לא קורה, קמה, אוכלת, ישנה, שותה, הולכת לעבודה והכי הכי קשה זה לעמוד מול הילדים לדבר איתם רגיל כאילו כלום לא קורה כאשר בעצם תהפוכות בקרבי.

 

זהו, זה מה שנגזר עלי, היא לא תחלוף אבל היא גם לא תזיק אם אטפל בה נכון ובינתיים כשלוש שנים אני עושה את זה טוב וחבל לי על מי שלא מצליח להתמודד עימה, לזה צריך המון כוח נפשי אבל אני לא מרגישה שאני מוציאה המון, אני מרגישה שאני מעניקה מתנה לילדים שלי על כל השנים בהם תמכו בי כשסבלתי מאנורקסיה.

 

זהו, מה אאחל לעצמי ובכלל, שהחברה לא תבהל מזה, שלא תקרא מאמרים שגויים, כי הרבה מזה לא נכון, כמו שאומרים אין חכם כבעל נסיון ואם יהיה לי האומץ אחשוף במה מדובר כדי שגם אתם תבינו שהשד לא כל כך נורא. הרי לכל אחד מאיתנו יש הפרעה כלשהי.

 

 

 

שלכם אור