עם הראש באדמה זקוקה לפרספקטיבה מכם בבקשה;

 

אז ככה. אני מתמודדת עם מחלה אוטואימונית כרונית הפוגעת במפרקים וברקמות חיבור בגוף. כפועל יוצא במשך 7 השנים האחרונות לא בצעתי כלל פעילות גופנית, גופי עבר מיני בדיקות-אשפוזים-תרופות וחוויות שקצרה היריעה מלהכיל וכמובן לידות. לפני פרוץ המהומות בגופי הייתי בכושר מעולה, מעולם לא שמנה (גם לא רזה שרוכית אבל שרירית ומעוצבת).

 

לפני שנתיים ירדתי 22 קילו עם קבוצת תמיכה ולאחר קבלת המחמאות עליתי מייד 13 חזרה. שפכתי הרבה יותר מידי כסף על דיקור שלא עזר ובעת האחרונה, לאור הצטרפות שלי לקבוצת ידע של חולים במחלה שלי בכל העולם (שם נחשפתי למה עשוי לקרות לי עוד קדימה ובעיקר הפחד מפני נכות קבועה) והחלטתי שמה שאני זקוקה לו זה ספורט ועוד ספורט ועוד ספורט (לזוז, לנוע, להגמיש את הגוף) - מכל הבחינות.

 

התחלתי ללכת ולרוץ. בהתחלה לא רצתי 200 מטר ואפילו הליכה רק לגן וחזרה לאסוף את הילד התישה אותי (עדיין זה קורה לפעמים, תחשבו שהגוף נלחם תמידית, עייף וגם באובר ווייט).

 

היום אני יכולה לרוץ 15 דק ללא הפסקה (לא לצחוק בשבילי זה שיא מטורף). נרשמתי לחדר כושר והתחלתי לפקוד אותו 4 פעמים בשבוע. כרגע רק לשעורים, ולאחר בדיקות לב אתנסה גם בספינינג (עשיתי בעבר) ובאימון כושר על המתקנים. מאד לא קל לי בלשון המעטה. לא רק פיזית (קריעההההה) אלא שקשה לי לא לראות את עצמי ביחס לאחרות וביחס לעצמי של פעם. זאת שעמדה תמיד ראשונה, עשתה הכל וכו.

 

פתאום אני הכי שמנה בשעור. אני עושה הפסקות. אני צריכה לרפד לעצמי את המקום כי כואב לי להישען פה ושם וכדומה. הגוף שלי רועד מעצמו מרוב מאמץ, הגמישות המפורסמת שלי כמעט נעלמה לגמרי. ונורא נורא קשה לי - פיסית ונפשית. אם נוסיף חוסר סבלנות למשוואה - עוד יותר מדכא. אני כבר רוצה להיות "שם"!.

 

עכשיו, מכירים את כל הסיפורים האלה על השמנים/חולים/חסרי כושר שמאמן כלשהו לקח אותם תחת חסותו ושינה את חייהם? אז קיוויתי שאולי מישהו ידאג לי. ראיתי שזה לא קורה מעצמו ואחרי שסימנתי לי מדריכה סימפטית שנראתה לי מקצועית, ניגשתי אליה בסוף השעור ורציתי לשאול/לבקש / לברר איתה איך אני יכולה להיעזר בה כדי להיות בכושר, להגמיש את הגוף, להיפטר מ 13 הק"ג המיותרים (כשיש בעיות מפרקים חשוב מאד לשמור על משקל תקין ואף נמוך ולמנוע לחץ על המפרקים).

..וכל מה שהיה לה להגיד לי היה "תסתמי את הפה" (כלומר בהיבט האוכל, היא בכלל לא התייחסה ולא שאלה ולא הביעה כל עניין או אמפתיה שכנראה אני זקוקה להם). בקיצור. אם קודם בשעור הייתי מבואסת אז אחרי השיחה איתה בכלל נשתלתי באדמה. ואני שם (לפחות קריר בבטן האדמה, אבל חשוך חשוך..). מה עושים?

 


ונסיים בטון אופטימי - היום היה לי קל יותר בשיעור הכושר ולא הפסקתי באמצע. אני משתדלת להקשיב לגוף שלי ולהלחם בחוסר הסבלנות אז אני לא עושה שעורים כפולים ומתפרעת אלא לאט לאט.
תודה למי שהצליח לצלוח את המגילה שכתבתי. אודה לכל תגובה ועיצה. סוף שבוע נעים.