כל השנה הזו אפילו לא הזדקקתי לרשום כאן..

עוד איכשהו החזקתי..שרדתי..

איכשהו עבדתי..

חצי יום..במסגרת שיקומית..אבל לפחות זה..

עכשיו זהו..

אני כבר לא מתאימה לתעסוקות השיקומיות ..

צריכה לחפש עבודה רגילה..

מחפשים לי .עוזרים לי גם..

אבל גם נותנים לי הרגשה כאל מוגבלת..

שצריכה לחכות לליווי השיקומי שלהם.

נותנים לי תחושה כאילו בלעדיהם אני לא אחזיק בעבודות.

לפעמים אני כבר לא יודעת למי להאמין.

לעצמי.או להם..לעובדת השמה שלי.לעובדת סוציאלית...

הרי ברור..הן בטח יודעות יותר טוב ממני.

הן צודקות .שאני לא יציבה.לא יודעת מה אני רוצה.כל זמן משנה דיעה.

ואני כבר לא יודעת..

כשאני ככה בבית.בלי תעסוקה.

יש יותר מדי זמן פנוי לחשוב.

ותתפלאו.זה רע.

כי אז אני נזכרת מי אני .מאיפה באתי.

ונעשה לי רע מאוד.

ואני לא יכולה להכיל את עצמי.

ויש את הצד שני.

שאני רוצה להיות כמו כולם..

לעבוד בעבודה רגילה..להרוויח שכר רגיל.כמו בן אדם

ולא את העבודות השיקומיות האילו.

ואני מרגישה נקרעת .

בין ההרגשה שאני עם בעיות נפשיות ולא כמו כולם.

לבין הידיעה שאם היו עוברים את מה שעברתי בחיי.

לא היו שורדים כמו שאני שרדתי עד עכשיו.אני בעצם חזקה.

ואני לא יודעת לאיזה צד להאמין.

לחולי או לבריאות.

איפה אני מתאימה?