איך איך מסבירים לילד קטן למה את כל כך עייפה? למה שעה אחרי שאת קמה בבוקר את לא יכולה להתכופף ולמה שעתיים אחרי את לפעמים חייבת להתמוטט למיטה שוב ?

למה שוב את אחר הצהריים נבלה בתוך הבית? ולמה כל יציאה מהבית נשקלת-נמדדת-מוערכת-מכומתת.

 

איך מבהירים לבעל שגיחה קצרה לים שוות ערך ליום שלם או למבצע צבאי - התארגנות, התאוששות, התמודדות.

 

איך מסבירים לגיס בחופשה משפחתית למה קרסת ישר אחרי ארוחת הבוקר? איך מנהלים את היום שאחרי טיול משפחתי?

 

זר לא יבין. העייפות אינה נראית. למותשות אין קול. לכאב אין פנים והבעה.

 

אמורפי. קשה להסבר, בעייתי לתפיסה. בטח לאחרים ולפעמים אפילו לעצמי.

 

מצד אחד - אתה לא רוצה לדכא אחרים, ולא את עצמך. לא לקטר מידי, לא לשחרר מידי, לא לשתף מידי לא לחפור מידי - לא לאחרים, לא לעצמך. לחיות. לזרום עם מה שיש.

 

מצד שני - הי! זה שם! וזה כואב, ומפריע, ומציק, ומכוער, ונפוח. לפעמים נרדם, לפעמים פועם, לפעמים מגרד, פעמים אדום. לעיתים התרופה עובדת, לפרקים היא לא. ובתוך כל בליל אי הודאות הזה החיים נמשכים - ואתה איתם.

 

ואנה תפנה?

 

ולאן תפנה את התסכול שבאי יכולת לקפץ עם ואחר הילד במסיבת סוף שנה תובענית פיסית במיוחד? ואיך תפצה את הילד והאם בכלל צריך?

 

והכמיהה הבלתי ריאלית בעליל הזו "להיות כמו כולם".