נסענו היום עם הילדים לרופא אף אוזן גרון בראשון. בכלל, אוהבת את העיר הזו. יש לה את היתרונות של תל אביב אבל את החסרונות שלה עוד לא רכשה. יש לה מדרחוב חמוד ושימושי, פארק מדהים לידו ועכשיו הוסיפו שם מקנים מיוחדים לילדים, כאלה עם חבלים לטיפוס ומשטח מתחתיהם, כזה שאם חלילה יפלו לא יימחק להם החיוך האושר מהפנים.

 

כשגילינו את המתקנים הבנתי שאנחנו לא נחזור הבייתה כל כך מהר. עם זאת גיליתי, לתדהמתי, שהקטנה שלי מפחדת אפילו להתקרב. זו שתמיד קופצת מכל דבר אפשרי למורת רוחי - לחבלים היא לא מתקרב מרוב פחד.

בכללות יש לה פחדים מסויימים בנושאים ספציפיים ובכל דבר אני מטפלת במידת הצורך. אבל זה לסיפור אחר.

המגמה הכללית היא: אנחנו מסתכלים על הפחד בעיניים, מתמודדים ומתגברים עליו והוא נעלם כלא היה.

התכופפתי לעבר האפרוח הרטוב שלי ואמרתי לה: תסתכלי לי בעיניים, תנשמי עמוק עשר פעמים ואנחנו ביחד ניגשים להתמודד עם הפחד.
היא עשתה כעצתי אבל כמובן ברגע של ההתמודדות סרבה להתקרב לחבלים. הססתי. אולי נוותר? למה לגרום לה סבל מיותר? אבל ידעתי שצריך להמשיך קדימה. שאם בגיל הזה תלמד איך מתגברים על פחד זה יועיל לה כל החיים.

ברגישות ובנחישות, בהכלה והובלה שלי היא התחילה להשתחרר. בהתחלה רק כשאני מחזיקה אותה עלתה לחבל נמוך, לאחר מכן העיזה לעלות שלב אחד בסולם. בעיניה פחד מהול ברגיעה שהידיים שלי נוסכות בה. אך, שם היא נעצרה וסרבה להמשיך.

"אמא!!! תורידי אותי!!!" שוב ההיסוס הטורדני הזה והאינסטינקט המגונן הטבוע בי... כמעט הורדתי אותה אבל מייד התגברתי והמשכתי לעודד אותה לעלות עוד שלב כשאני אוחזת בה.

אחיה היו שקועים כבר מזמן בטיפוס וצחוק אבל כשראו אותה מתחילה לטפס ניגשו מייד לעזור מלמעלה, להושיט יד, להוביל וכך לאט ובטוח עזבה לי את היד והחלה להנות.

בסופו של הבילוי היא כבר הרגישה בבית: טיפסה, קפצה, זחלה על החבלים ואפילו ביצעה פעלולים מעוררי התפעלות למרות הגובה הרב.

אני כמובן הסתכלתי עליה כל הזמן, נופפתי, סימנתי בידיים ושמרתי על קשר עין כל עוד היא חיפשה אותי.

הייתי כל כך גאה בה, כל כך הערצתי באותו רגע את הילדה שלי. הילדה המתוקה והכשרונית הזו שמתגברת על הפחדים כבר בגיל כזה צעיר.

בנסיעה חזור אמרה לי עייפה אך מרוצה:
"אמא, איזה מזל שגרמת לי לטפס למרות שפחדתי. אחרת הייתי מפסידה את כל הכיף!"

ואני אמרתי לעצמי: איזה מזל שגם אני התגברתי על החששות שלי ולא ויתרתי לה. עכשיו גם לי כיף ונעים בלב.

 

מי יתן והיא תמיד תצליח להתגבר על הפחדים והמכשולים ואוכל להיות שם בשביל לראות את זה ולהעריץ אותה שוב ושוב...