אחרי שנים של בושה, נתקלתי באמירה של חיים וייץ או בשמו המוכר יותר - ג'ין סימונס סולן להקת קיס KISS: 

"אל תפחד להגיד אני, מלמדים אותנו שזו לא מילה טובה אבל היא טובה מאוד".

מיותר לציין שהסופרסטאר הזה הוא בעל אגו שמתחרה בגודל הווילה שלו, חשבון הבנק שלו, סדרת הריאליטי שלו (עונה שביעית או שמינית) וכמות הביקורות השליליות עליו..

על המוזיקה שלו אמרו דברים כל כך גרועים שהוא היה חייב להתבטא בנושא כשאמר: "מבקרי המוזיקה קטלו כל אלבום שלהקת קיס הוציאה, אבל אחרי מיליארד דולר הם יכולים לנשק לי בתחת". 

 

קשה להגיד משהו על להקת גלאם רוק שהמוסיקה שלה עוסקת ב"נולדתי לאהוב אותך, נולדת לאהוב אותי" ו"אני רוצה לעשות רוקנרול כל הלילה ולחגוג כל היום". ובכל זאת - איזה מסר מרענן לשמוע מיליד הקריות שאביו נטש את המשפחה עוד בהיותו ילד, והגיע עם אמו לחפש את מזלה בארה"ב, ועשה את זה בענק בלי אבא, אמא או כישרון מוזיקלי מיוחד.

 

מקורות ההשראה שלו: להקות כמו לד זפלין וג'ימי הנדריקס שהכישרון שלהם הוליד מוזיקה פורצת דרך.

 איפה הוא ואיפה הם?

תלוי את מי שואלים. מנהל הבנק שלו יגיד כנראה שהוא איש סופר מוכשר ואדם יקר. 

 

הגאונות שלו בטח לא מוזיקלית - היא מתבטאת בדרך המיוחדת של מעריץ רוק שהגיע להיות כוכב בעצמו, בשיווק ובהערכה של מוזיקאים כמו ברוס ספרינגסטין שחימם את קיס, ועוד ועוד. גם אניני טעם אמנותיים התעלפו מגישת ה"תקפצו לי" שלו. אה כן, וגם מהשואו. חברי הלהקה מחופשים ומאופרים כמו גיבורי על. או משהו כזה.

 

הוא מאמין שאבא דיקטטור שמפחדים ממנו עדיף על אבא אהוב. מעניין איך הוא שגדל ללא אבא ואני שגדלתי עם יותר מדי אבא מאמינים באותו המסר בעניין הזה.

 

ובעניין "אני אני ואני", שנים שחינכו אותי לתרום, להתכווצ'ץ ולדחות סיפוקים הותירו בי את ההרגשה שזו גסות רוח ועליבות נפש לדבר על עצמך. היום אני מנסה להנחיל לילד שלי משהו קצת שונה: אם לא תכיר את עצמך לא תוכל לממש את עצמך, ובמילים אחרות, להשקיע במה שכדאי כי זו הנטייה שלך או כמו שאומרים באמריקה: זו החליפה הטובה שלך (STRONG SUIT).