זה לא פעם ראשונה מן הסתם, זה קורה הרבה. כמה ימים של צום ואז יום אחד של בינג' לא נפסק.

הקאתי אחר כך אבל עברו כבר חמש שעות אז זה לא היה כל כך משנה.

 

הלוואי ויתנו לי כדור מדכא תיאבון אבל אני לא יודעת איזה רופא יסכים לזה.. כי אני לא במשקל עודף לפי ה-BMI, שהמדד הזה הוא לגמרי בדיחה. אני לפיו קצת מתחת במספרים אבל אני הכי שמנה בעולם.. בעיה..

 

אני לא יכולה לתאר כמה אני שמנה, זה מגעיל מזעזע ומבחיל.. בעעעע...  אין דברים כאלה.. מרגישה morbidly obese.. איכס.. אני שונאת שיש לי חזה, גם אם הוא לא ענק, אני לא רוצה שיהיה בכלל.. אני ממש ממש שונאת אותו.. הגוף הנשי זה חתיכת סרט יש שם הרבה דברים לא רצויים.. כל גוף זה מגעיל בעצם..

 

לא הלכתי לדיאטנית איזה שנה. לפסיכיאטר קבעתי כבר עשר תורים ולאף אחד מהם לא הלכתי. אני חייבת לראות פסיכיאטר אני חייבת כדורים נגד דיכאון דחוף.. אני מתביישת לדבר עם פסיכיאטר, לא יודעת מה להגיד לו, מה לספר על עצמי.. אין לי מה להגיד.. רוצה לקבל כדורים בלי להגיד כלום, בלי הצורך להסביר את עצמי לאף אחד..

 

אין לי עצבים למטפלים באופן כללי,  במיוחד פסיכולוגים קליניים. רק המושג קליני עושה לי חלחלה. זאת השיטת טיפול שלהם קלינית, מדעית, שכלתנית, קרה ומרוחקת.. נואשתי מהם.. הם לא אומרים באמת כלום, תמיד הם לא מביאים את עצמם , זה כמו לדבר עם עם תוכנת מחשב.. אתה מזין נתונים ותמיד יוצא אותו פלט.. הם מצנזרים את עצמם ותמיד משאירים אותך לבד.. המשפט הקבוע שלהם: "אני שומע/ת שקשה לך".. נו באמת!! אתם עושים צחוק? איך זה עוזר למישהו?

 

לא מצליחה להזיז את עצמי לעשות כלום.. גם להתאבד אין לי כוח.. אני לא בוכה בכלל בחודשים האחרונים, לא מרגישה עצב תהומי, פשוט מן חיץ כזה ביני לבין שאר העולם.. מעדיפה להיות לבד.. לא לחשוב על כלום.. מיזנטרופית וסכיזואידית בטירוף.. אנשים הפסיקו לעניין אותי.. לא רוצה לדבר על עצמי ואין לי כוח לשמוע אנשים מדברים על עצמם..

 

גם יכול להיות שאני בהריון, אין לי מושג מתי בפעם האחרונה היה לי מחזור..

גם קבעתי שני ראיונות עבודה שגם אליהם לא הגעתי.. איזה אפס אני.. הייתי אמורה לעשות כל מיני בדיקות שגסטרולוג שלח אותי, גם אותן לא עשיתי.. הזנחה פושעת בכל התחומים..

אין לי שום מוטיבציה, הנעה, רצון.. א-י-ן לי כוח יותר..

אני לא יודעת איך אני להוציא את עצמי מהמצב הזה.. האוכל הורס לי את החיים.. ממש חבל שצריך אותו.. ממש חבל שיש לי קיבעון אוראלי ענק ואני צריכה עיסוק לפה כל הזמן..

 

הפרעות אכילה=מוות.

אי אפשר לחיות איתן, אי אפשר להפסיק, כל הזמן במרדף אחרי הזנב של עצמך.. מרגישה כמו חיה חסרת רסן ושליטה. הן פוגעות והורסות את כל תחומי החיים.. אין איכות חיים what so ever. עדיף להיות צמח. גם ככה אני מתה מבפנים..

 

אני פשוט משוגעת, אני לא הולכת ברחוב ומדברת לעצמי או מייללת לירח או מפחדת שהשלטונות הנאציים רודפים אחריי או חושבת שיש דליפת גז כל הזמן אבל אני בכל זאת משוגעת על כל הראש, טוטל-לוס. חסרת תקנה. beyond repair.

 

גם לכתוב זה סתם מלל אין לזה שום משמעות.. סתם בלה בלה אחד גדול..

לא יודעת מה יכול לעזור לי אבל אני צריכה עזרה דחוף.