אחרי יותר מעשור של טרשת, אני מודה: היא לא אשמה בהכול.

גם בלי לרוץ על הרגליים אני יכול לעשות ספורט. פיזיותירפיה יומיומית. להתאמץ יותר להפיק מהחיים. 

 

מצד שני - אף אחד לא יכול להיכנס לעורי ולהבין איך אני מרגיש. לפעמים זה תירוץ, לפעמים זה מסתיים בנפילה קשה ומסוכנת ברחוב. 

 

מה שיש לי להעביר לאנשים זה - צאו. צאו לאור, זה לא בושה. לא בחרתם במחלה. צאו מהדיכאון, לא מספיקה לכם המחלה? והאחרון: צאו לטייל אם אתם יכולים. אני הולך על הרגליים אבל תמיד הייתה לי נטייה להסתגר. הטרשת הולכת עם זה יופי. אלא שהיום אני רוצה לנער את האבק, ובזכות הקידמה יש לי גם איך: אני מטייל בארץ ובעולם - כל עוד אני נהנה מזה, במינון מאוד... מסוים, עם אופניים חשמליים. ההלם הראשון בא לי בטיול, עוד לפני שנעזרתי בקביים. הסתכלתי על מסלול הליכה קל, ואחרי חמישה צעדים בערך הבנתי שהמסלול הזה לא בשביל הרגליים האלה. קשה לי מדי. זה אכל אותי.

 

אבל הבנתי בסופו של תהליך את המצב; חיפשתי ומצאתי אופניים חשמליים קלים יחסית, בסביבות 15 ק"ג. הם נכנסים לבגאז' ואפשר להטיס אותם עם איזה אישור כתוב של היצרן הסיני.

 

 

 

בלי האופניים החשמליים הייתי מסתגר יותר.

 

עולם פנימי עשיר מאפשר לכל אדם, לפעמים, לברוח לדמיונות. אז זהו, שנמאס. השינוי בדרך.

בגלל זה אני כותב. להפוך את זה לאמיתי.