אני יודעת שאני יפה וחכמה, הייתי יכולה לעשות דברים נהדרים עם החיים שלי אבל שום דבר מזה לא קרה ולא יקרה כי אני כל כך סגורה בתוך עצמי, מפחדת מאוד להתקרב לבני אדם, לצאת החוצה, לתפקד כמו כולם, להיות נורמלית. אני לא מסוגלת. אני עצובה רוב הזמן ולא רוצה לדבר עם אף אחד, מעדיפה להיות עם עצמי, לחיות בתוך בועה, שם אף אחד לא יכול לפגוע בי והיקום חדל מלהתקיים.

בטוח ומוכר לי שם, אבל לא טוב לי שם, אני זורקת את החיים שלי לפח, כל יום שעובר הוא ביזבוז משווע של חיים. אז מה הטעם בכלל?

אני לא חושבת שאף אחד שגדל בבית כמו שלי יכול לצאת נורמלי. אני רוצה לראות מישהו מנסה.

ויש בי זעם עצום על מה שנעשה לי ועל עצמי שאני לא יכולה לקום מזה, אני עדיין למטה ברצפה למרות שכבר אף אחד לא דורך עליי.

אני ניסיתי להשתחרר מזה, להיאבק בזה, להאמין שזה לא נכון ואני כן שווה משהו וכן יכולה להצליח ולעשות טוב לאנשים אחרים, אבל וויתרתי. וויתרתי מזמן. עוד שהייתי ילדה והוויתור על החיים ועל לנסות ועל עצמי מלווה אותי עד היום.

אני רק גוף ששוכב שם, מכניס ומוציא אוויר מהריאות.