קשה להיות נכה בישראל של 2013.

 

 

בתחילת השבוע ניתקו לי את הגז, בהמשך הגיעו הח'ברה של המים לנתק וכאילו שזה לא מספיק גם נציגי חברת החשמל הזדרזו להתייצב.  הסיגריות נגמרו מזמן ועם המחיר המטורף שלהן אף אחד גם לא חולם לקנות,  והמקרר - ריק.

 

 

איך לעזאזל בן אדם שמקבל קצבת נכות של 1635 ש"ח ואשתו, המרוויחה כ4500 ש"ח יכולים להתקיים???

אני לא פרזיט, אני לא בא ממשפחה שזה בשבילה כבר דור שני או שלישי לחיות על חסדי הציבור, שירתתי בצבא ביחידה קרבית שרות מלא +קבע, הייתי עובד מדינה שנים רבות, עסקתי בביטחון בארץ ובחו"ל עד שיום אחד המזל רצה שאפצע בתאונת דרכים ואז התחיל הגיהינום; פתאום גיליתי כמה מוסדות המדינה, שאמורים לתמוך בי בשעת צרה, לא אנושיים. אותה מדינה שתמיד שילמתי בה מיסים כאזרח מין השורה, אותה מדינה ששפכתי את דמי עבורה - זורקת אותי לכלבים.

 

 

המוסד לביטוח לאומי מקשה על ימין ועל שמאל, וועדות על גבי וועדות, השפלות וזלזול וכל זה כדי לשלם לי בקושי 1700 ש"ח לחודש!  אני מגדל שישה ילדים. הגדול חולה שיתוק מוחין נכה מאה אחוז ולמרות זאת התנדב ועשה שרות לאומי. השניים שאחריו שרתו שרות מלא כחיילים קרביים, כמעט שלוש שנים לא ראיתי אותם כי בגלל שלא יכולתי לתמוך בהם הם הוציאו מעמד חייל בודד והחוק היבש קובע שאם יש להם קשר עם ההורים הם ייאבדו את הזכויות. הרביעית, מתגייסת בסוף השנה ושני ילדים קטנים

 

 

יהיה כמובן מי שיגיד למה עשית כל כך הרבה ילדים, שאלה טיפשית אבל לגיטימית, אז התשובה היא שלא תמיד הייתי נכה ולא תמיד הייתי ניזקק וכאשר הייתי בריא ויכולתי לפרנס את משפחתי בכבוד.

אני, אגב, אחד מהגברים הראשונים שהשיג משמורת על ילדיו לאחר גרושים - אבל את מדינתנו האהובה זה לא מעניין. המוסד לביטוח לאומי מעקל לי חצי מקצבת הנכות על חשבון חוב מזונות ישן שלא היה ולא נברא ועכשיו לך תוכיח שאין לך אחות ....

 

 

אתה אומר להם "ח'ברה, אתם יודעים מה בסדר אני לא יכול להוכיח ששילמתי במזומן הייתי טיפש לא לקחתי קבלות אני אשלם לכם מה שאתם דורשים ..." אבל למה לעקל חצי מקצבת הנכות?? למה לא לעקל מאה - מאתיים ש"ח?? הרי אני לא הולך לשום מקום!  תנו לחיות בכבוד, לא בעושר  - רק בכבוד.

הריי מעולם לא ביקשתי דבר, גם כשקבלתי את המשמורת על הילדים לא קבלתי שום עזרה כמו כל אם חד הורית מצויה בארץ ..

 

 

וזה המצב; אתה מגיע לחברת החשמל מתחנן, בוכה, מסביר שאתה נכה, מסביר שאתה מחפש עבודה, מסביר שקשה לך, אומר להם שאתה משתמש בתרופות נרקוטיות שמקשות לך עוד יותר על החיים ...עובר ממנהל למנהל אבל ..דבר עם הקיר למי אכפת?! לך תמות זו הבעיה שלך .

 

 

מגיע לחברת המים.  מים, רבאק, דבר בסיסי, בסיס קיום מינימאלי !!! לא מעניין אף אחד. אתה נשלח למסע ייסורים בין כל המוסדות להביא אישורים וסיפורים שבסופו של דבר לא עוזרים בכלום. הם בכל זאת ינתקו כי בגלל 2800 ש"ח חוב לא מגיע לך לשתות ולהתרחץ.

 

 

אתה רואה את אשתך נובלת לנגד עיניך, בקושי בת ארבעים עובדת כמו שני גברים בשתי עבודות . עבודה אחת בחוץ עבור שכר מינימום, ולא בגלל שהיא לא מסוגלת ליותר אלה בגלל שזה קרוב לבית וככה היא גם יכולה להגיע בריצה כשאני חוטף התקף וגם יכולה להביא שאריות מזון מהעבודה. והעבודה השניה בבית להשלים את מה שאני לא מסוגל, כי למרות שהחלפנו תפקידים עדיין אני לא עושה את הדברים כראוי. היא גם סובלת מכך שהיא רואה את הגבר שלה חולה, חסר אונים,מרגישה מושפלת בשבילו בגלל שהוא לא מסוגל לפרנס דברים קטנים, כמו ללכת למספרה, לעשות ציפורניים, בגד חדש או איפור - כל אלו הפכו לחלום רטוב,  שלא לדבר על סופ"ש באיזה מלון.

 

 

למחלקת הרווחה של העיריה אין תשובות ואין פתרונות, העו"ס לא מבינה כלום; על כל שאלה, כל בקשה, תגובתה היא "אני לא יודעת, אני אשאל את המנחה שלי.." -  חלם בתפארתה.

 

 

אתה מקבל סיוע מארגונים חברתיים; פעם בחודש קרטון עם שתיים שלוש שקיות של קטניות, שתי קופסאות שימורים, קפה, תה, שתי שקיות פסטה, אבקת מרק וריבה. אתה הולך לקחת את זה  בראש מושפל ודמעות בעיניים. לא רק שזה לא מתאים ולא מספיק אבל אין ברירה ובכול זאת משתמשים בזה. אתה סותם את הפה כי לא יורקים בצלחת שאוכלים ממנה. על בשר ודגים רק חולמים. עוף מצליחים להשיג מידי פעם. בשביל ירקות טריים הולכים לשוק ביום שישי לפני הסגירה, אז זה הכי זול, וגם מוצאים בזבל.... אם איזו זקנה לא הגיעה לפח לפניך ואז אתה גם מנומס מידי מכדי לדחוף. מה לעשות גם במעמקי המנהרה משתדלים לשמור על צלם אנוש.

 

 

אתה שולח מאות קורות חיים לכל המודעות שמתפרסמות.  מתוך 700 מודעות רק שתיים חזרו אליך;  אחד רצה אישור מרופא תעסוקה (שכמובן לא נתן) והשני אפילו לא טרח לחזור לאחר השיחה.

אתה חוזר למחלקת שיקום של ביטוח לאומי, שולחים אותך לאבחונים בעלות של אלפי שקלים ואז אומרים לך מה שאתה כבר יודע קודם; שאתה לא מאוזן מבחינה נפשית וצריך לחזור לטיפול פסיכיאטרי. אבל הם שוכחים שפסיכיאטר ותרופות זה כסף (והרבה) ולך אין!  והם כמובן לא עושים כלום כי זו כבר מחלקה אחרת ...

 

 

גם את התרופות שאתה צריך לשאר המחלות שלך אתה לא מצליח לקנות כי לא יכולת לשלם על הביטוח המשלים ומשום מה התרופות שלך מחוץ לסל.

 

 

לאט לאט אתה שוקע. מגיע למצב שאין לך כל יכולת להתמודד עם בעיות מינימאליות מרוב גועל נפש מההשפלות החוזרות ונשנות.  אתה מפתח דחייה מכל המוסדות. אפילו דבר פשוט וקל נראה לך פתאום כמו חציית ים סוף. אתה פשוט נסגר מפחד מהרשויות, מפחד מהבירוקרטיה. כל דפיקה בדלת מקפיצה אותך. אתה חי מאחורי דלת נעולה מפחד שיבואו לעצור אותך או את אשתך, לא כי אתה פושע אלא כי אתה מסכן שלא יכול לשלם על המינימום הנדרש לחיים.

 

 

אתה מפחד שיבואו לעקל לך את הטלוויזיה המסכנה שיש לך, שאפילו לא מחוברת לכבלים אלא לאנטנה פנימית. ומי זה שבא לעקל? העירייה שאמורה לדאוג לרווחתך!  מצד אחד אתה הולך למחלקת הרווחה של העירייה - מצד שני מחלקת הגבייה דופקת לך בדלת.

 

 

המון מחשבות שחורות, המון הזדהות עם מעשים שלא ייעשו כמו עם אותו בחור שרצח בבנק בבאר שבע, למרות שאני לא מסכים עם מעשיו ומגנה אותם בתוקף - אני יכול להבין מה עבר עליו בשעה שהיה בבנק לפני שנשרף לו הפיוז.  תחושת חוסר האונים הנפילה לתהום, הכעס ההשפלה, עד שבום. הכול מתפוצץ.  עד לרגע שהוא הבין שהוא הלך רחוק מידי,הכניס את האקדח לפה ופיזר את המוח שלו על הקיר של השירותים.  איזה סוף נורא לחמישה אנשים בגלל חוב של 6000 ש"ח.

 

 

הכאב והפחד מציפים אותי. אני שואל את עצמי מה יהיה, איך ייגמר הסיפור הזה? האם נמצא פתרון או שנהפוך לעוד כותרת בעיתון?