את רגע גילוי המחלה אני זוכר בדיוק כמו אתמול. ככה זה כשמשהו משמעותי קורה בחיים שלך, אתה פתאום זוכר את כל מה שקרה באותו יום. הרגשתי שמשהו לא בסדר אבל אתה אומר לעצמך שזה יכול להיות מיליון דברים. בדיעבד הבנתי שבעצם כשבועיים קודם לכן התחילו התסמינים. התסמין הראשון היה עייפות, לא משנה כמה זמן ישנתי, הרגשתי תמיד צורך לישון עוד. במקביל החל להופיע התסמין השני- צימאון. הצורך לשתות כמויות גדולות של מים (מזל שרציתי מים ולא שתייה ממותקת!) שאף פעם לא הספיקו ותמיד היה רצון לשתות עוד. הדבר היחיד שהגביל אותי היה השירותים, שביקרתי בהם מספר פעמים רב בכל יום…. אשתי כל הזמן העירה לי "משהו לא בסדר ! אריאל רזית ! אתה חייב ללכת לבדיקות !". ולאחר אין ספור בקשות ללכת לבדיקות רפואיות יסודיות, הלכתי לרופא וקבעתי תור לבדיקות דם. למחרת (18.03.2012) הגעתי לקופת החולים, ביצעתי את הבדיקות וחזרתי הביתה. את בדיקות הדם עושים בצום, אז כמובן שהלכתי לאכול לאחר מכן. ומשום מה, כאילו בתת מודע שלי ידעתי שזוהי הפעם האחרונה שאני יכול לאכול מבלי לעשות חשבון, מכל הדברים בעולם אכלתי פרוזן יוגורט (כזה שמוכרים בדוכנים) – וכמובן שביקשתי מעל זה הרבה תוספות מתוקות (אם פינוקים אז עד הסוף). שעתיים לאחר מכן הטלפון מצלצל. אריאל? כן ! מדברת יוליה אני אחות בקופת חולים. אתה יכול לבוא אלינו ? כן וודאי אני 3 דקות שם. אני נמצאת בקומה 4 חדר 103. אני נכנס לחדר ומתיישב. מולי יושבת יוליה אחות בקופת החולים, ומספרת לי שתוצאות הבדיקות חזרו ושיש לי סוכרת ! הם צריכים עדיין לבדוק אבל זה כנראה סוג 1. בסוכרת מסוג 1, מסיבות שונות הלבלב אינו מייצר אינסולין – או אינו מייצר מספיק אינסולין, וכתוצאה מכך במקום שהסוכר יגיע לכל התאים בגוף על מנת לספק אנרגיה, הוא נשאר בדם מבלי שהגוף יכול להשתמש בו, ואז רמת הסוכר בדם עולה. כמובן שאני בהלם אבל הייתי מאוד רגוע ולא הגבתי. כנראה מזה שעדיין לא קלטתי מה זה אומר. היא כמובן הסבירה לי מה אני צריך לעשות עכשיו ובמקביל היא לוקחת ממני בדיקת סוכר נוספת באמצעות המכשיר. מחכים כמה שניות ומופיע 580 !! היא אומרת לי:     "זה מאוד גבוה! אתה מייד צריך ללכת לחדר מיון! אני לא מבינה איך אתה בכלל עומד ומדבר איתי מבלי להתעלף ! אני מפנה אותך עכשיו להדסה עין כרם, פרופסור רז מנהל את המחלקה שם הוא אחד הטובים בעולם. אני מזמינה לך אמבולנס". אני אומר לה שאני אתקשר לאבא שלי ואבקש ממנו לקחת אותי ולא צריך אמבולנס. "טוב אבל אתה צריך להבטיח לי מייד לבית החולים". (על הדרך אני חותם על מסמך שאני מתפנה בכוחות עצמי לבית החולים). אני יוצא מקופת החולים הליכה אל הדירה מקופת החולים היא כמה דקות אבל הגוף מרגיש כאילו הוא עבר מרתון. אני מתקשר לאמא שלי ומספר לה. היא מתחילה לבכות. אשתי מגיבה באותה הצורה. אני לא יודע למה אבל ההלם משתלט ופשוט בולע את כל השאר הרגשות. אני מדבר עם אבא שלי והוא מייד יוצא מהעבודה ומגיע עם אשתי. לקחתי כמה דברים בתיק ונסענו לבית החולים. נכנסתי לחדר המיון התחלתי את הטיפול ושם אושפזתי למשך 4 ימים עד שהורידו לי את רמת הסוכר בדם. לאחר 4 ימים בבית החולים שבמהלכם מגיעים אנשי מקצוע שונים שבעיקר נותנים לך חומר למבחן, עשרות דפים שמנסים ללמד אותך מה זאת סוכרת ?! , זה קצת דרמטי אבל באיזשהו מובן זה המבחן של חייך כי אתה צריך ללמוד מחדש כיצד לחיות לצד הסוכרת. ב- 22.03.2012 החלה מציאות חדשה שבאה לידי ביטוי יום אחרי. באמת קיבלתי "סטירה לפנים" על מהן הסכנות בסוכרת (לדוגמה "היפוגלוקמיה"). סוף סוף הגעתי הביתה. הדבר הראשון שעשיתי היה לאכול קצת כי אין ממש תאבון (אוכל בית חולים לא ממש טעים נכון ?!), פעלתי לפי הוראות הרופאים והזרקתי את המינון שנקבע לי בבית החולים (לכל אדם נקבע מינון אחר על פי מצבו). הדבר השני שבחרתי לעשות הוא לישון, הגוף מותש. (אי אפשר לישון ממש בבית החולים ,כל שעתיים מעירים אותך לביקורת). הגוף שלי היה ספוג באינסולין מהבית חולים על מנת להוריד את רמת הסוכר הגבוהה שהייתה לי. ובערך שעתיים אחרי שהלכתי לישון, אני מתעורר בבהלה. זה באמת רגע מפחיד למי שאף פעם לא חווה או ראה. אני מעיר את אשתי, כל הגוף שלי מזיע, החולצה רטובה כאילו עכשיו סיימתי מסע כומתה בצבא, ואני בקושי מצליח לדבר, בטח שלא לקום אז אני מעיר את אשתי. יעל ?! יעל ?! קומי ! תביאי לי את הבדיקה . ( בדיעבד עוד לא הצלחתי לעכל מה הדבר הראשון שעושים במקרה כזה) היא קמה בבהלה ומביאה לי את המכשיר. אנחנו בודקים והיה לי 39 !!! שזה ממש ממש נמוך . ביקשתי ממנה להביא לי מהר כוס מים עם סוכר, איכשהו זכרתי שהרופאה הסבירה לי שבמקרה של "היפו" (קיצור ל"היפוגלוקמיה") צריך לשתות בקבוקון של גלוקוז (זה אמור להיספג בדם בצורה הכי מהירה. אבל כל שתייה ממותקת כמו מיץ מכול סוג לדוגמה יעשה את העבודה). הביאו לי את זה למקרה שאצטרך. (בעתיד הקרוב עבר סך הכל יום !). בכל מקרה נחזור לסיפור. 15 דקות אחרי ששתיתי את הכוס מים עם הסוכר ואת הבקבוקון שאשתי שכנעה אותי לשתות (אני לתומי עוד חשבתי לשמור אותו למקרה חירום יותר גרוע) בדקנו שוב את רמת הסוכר והסוכר התחיל לעלות. רק אז הרגשנו תחושת הקלה ששחררה כמובן פרץ רגשות בעיקר אצל אשתי. כמובן שלא ישנו כל אותו הלילה. למחרת התקשרתי לרופאה שלי וסיפרתי לה את מה שקרה. היא הורידה לי את מינון האינסולין והייתי במעקב בימים לאחר מכן. זה לקח קצת זמן, כמה חודשים אני לא אשקר, עד שבכלל מעכלים מה קרה ואיך מתנהגים במצב החדש. אבל אין ברירה חייבים לקלוט את כל החומר. אז מי שמכיר אותי יודע איך באמת נכנסתי לזה בכל הכוח והתחלתי לקרוא שעות מול האינטרנט על מה זה סוכרת, איזה סוגי מזון כדאי לאכול, כיצד לשמור על איזון, מה עושים במקרה של אירועי הפוגלוקמיה והיפר גליקמיה, ואיך לעכל את זה שמעכשיו צריכים להתנהג אחרת. כן מתנהגים אותו הדבר אבל יש שינוי תודעתי, אתה כבר לא יכול לעשות דברים בלי חשבון, כי זה בסופו של דבר יפגע רק בך. מאותו הרגע התחלתי להתייחס לזה ברצינות. יש אנשים שאומרים שעוברים תהליך שבו צריכים ללמוד כיצד לחיות לצד המחלה הזו. אבל באמת שכבר שכחתי מהתהליך וכל מה שאני מרגיש זה עיצומו של שינוי.   אתם מוזמנים להיכנס לבלוג שלי ולגלות סיפורים נוספים .http://www.lifeissugar.co.il/