מישהו כמוניההיגיון חזר לרגע, הכנסתי אותו בזהירות. הוא סיפר את כל מה שכבר ידעתי, על מטבוליזם והפרעות אכילה.   היגיון יקר, אני יודעת ומכירה הכל. עכשיו צריך לפעול נכון. אז אכלתי כי צריך לאכול, ואכלתי כאילו לא אכלתי לעולם. וכאילו שזו הארוחה האחרונה שאוכל מפחדת מפני הפעם הבא שארשה לעצמי לאכול. אכלתי את השוקולד, הלחם, מעדן החלב ולגמתי ישירות מתוך בקבוק שתיה מתוקה (מהר, לפני שאתחרט) וכאילו שאם לא אוכל עכשיו- הכל לא אוכל זאת יותר לעולם. אני מרשה לעצמי ליפול, להדרדר במסדרון הצר בגוף עבה ושנאה עצמית   יש רגע ארור בפרעה הזו הוא שמי שחולה תמיד מרגישה "גדולה" מדי. אפילו לא רזה ספיק כדי לקבל טיפול. לא מספיק "רזה".. זו תחושה שרק מי שחולה יכולה להבין זה לא שלהיות חולה  זה הישג, אבל אם יש לי הפרעת אכילה אז לפחות שאראה כמו אחת כזו. תחושה מבלבלת. ללכת לטיפול אומר שיש בעיה, אבל הבושה הזו מכרסמת בי-  אני בטח אהיה הכי גדולה שם. או שמא אני לא חולה מספיק? אי אפשר להסביר את זה למי שלא נמצא עמוק בתוך ההפרעה.   אי אפשר להסביר מהו פחד מאוכל, זה לא כמו פחד גבהים, וזה לא פחד שאפר להמנע ממנו. זה לא פשוט- פשוט לאכול. והמחשבה שהפרעת אכילה היא הפרעה "שאני עושה לעצמי ובוחרת בה" היא טעות. אז נכון שאני עושה את זה לעצמי- אבל אני לא ממש בוחרת. ולא מסוגלת לעצור.   הייתי רוצה שמישהו יתפוס אותי, יאכיל אותי באופן מסודר. שימנע ממני להרעיב את עצמי, שימנע ממני התקפי בולמוסים. שמישהו ידע, שמישהו ילווה, שמישהו יבין. שיאכל איתי באותן שעות, ויצא איתי להליכה באותם זמנים. מישהו כמוני..