הלב שלי נחמץ.

קראתי את התגובות על הפוסטים הקודמים שלי,

מהדהדות לי בראש המילים שלי, האמונה, התקווה, מהפוסטים הקודמים,

והעיניים מזילות עוד ועוד דמעות.

 

דמעות של אכזבה מעצמי.

דמעות של כאב.

 

וכל מה שאני מרגישה זה שאני דפוקה כל כך.

וכמה פתאטית אני יכולה להיות.

ומה שווים הימים הקודמים, 

אם היום היה פחות טוב. 

 

אבל אני מנסה להזכיר לעצמי,

שגם לא היה גרוע כל כך.

אבל ההרגשה שחונקת מבפנים,

היא שהיה גרוע בכל קנה מידה אפשרי,

גם שאובייקטיבית זה לא נכון.

אני יודעת שזה לא נכון.

אבל אני מרגישה אחרת,

וזה לא מרפה....

 

........................................................

ואני יודעת שמחר יום חדש.

ואני יודעת שאני יכולה לאפשר למחר להיות חדש. אחר. טוב יותר.

אני יכולה.

אבל אני עייפה.

אכזבתי את עצמי.

 

אבל אין לי ברירה.

אני חייבת לקום.

אבל יש לי ברירה. לשקוע.

כי זה כל מה שאני מסוגלת לחשוב עליו כרגע.

וכל מה שאני מסוגלת לעשות כרגע.

 

אז אני אשקע עכשיו קצת..

ואכבה את עצמי.

 

אבל מבטיחה-

מחר, לקום מחדש..מבטיחה. לעצמי. מבטיחה. לנסות. 

......................................................................

 

ועל אף הכל למספר הימים הטובים- 9. 

כי להיות בתהליך זה טוב. 

גם כשלרגע יש מהמורות.