ישבתי בבית החולים, ממתינה כמו כל הממתינים. חלק מבקרים, חלק מאושפזים שיושבים ומסתובבים עם החלוקים של בית החולים, חלק מחוברים לכל מיני מכשירים ניידים וחלק מובלים על מיטות לחדר ניתוח וממנו.
לידי ישבו אב ובנו. האב חלש וככל הנקרא לקראת ניתוח והבן החזק והבוטח יושב ליד אביו ומפטפט איתו. אחרי כמה דקות שיעמום נכנסה קבוצה של חסידים עם כלי נגינה בידיהם. כל המבטים הופנו אליהם, אך הם המשיכו בדרכם בלי לשים לב לאף אחד ועלו לקומת האישפוזים, משם מייד החלו להשמע מנגינות עליזות ולועזיות.
האב פנה לבנו ואמר: "הם משוגעים ומנותקים מהמציאות, פרזיטים חסרי מעש שחיים על חשבוננו, מיסיונרים שמנסים להפר את שלוות חיינו, אבל כשהם מנגנים כאן זה דווקא נחמד ואפילו יפה מצידם". הבן הגיב בחיוך ומשיכת כתפיים.
יש מקומות בהם הזהות הפרטית שלנו מיטשטשת ואנו הופכים לחלק מרקמה אנושית חיה אחת. כזה הוא בית החולים. חרדים, חילונים, ערבים, יהודים, זקנים וצעירים הופכים למטופלים שישמחו מקורטוב של עליזות ולא משנה ממי זה יבוא.
זה מסוג המקומות בהם אתה מחכה כל הזמן לראות פנים מחייכות אליך, אפילו זרות או אולי איזה מכר או חבר שיגיח מאיזו פינה ויגיד שבא לבקר אותך, לסייע לך או סתם להפיג את בדידותך.
זהו אחד הימים בהם אני מודה על כך שיש לי משפחה אוהבת ולא פחות חברים נהדרים שמוכנים להקריב לא מעט עבורי, כפי שאני מוכנה לעשות בשבילם.