אז יום קשה עבר על כוחותינו..יום מתיש נפשית. יום שאין מילים שיתארו כמה היה בלתי אפשרי עבורי.

אבל- לא עם האוכל.

 

נכון, הייתי צריכה קצת לפנק את זה, וזו בדיוק הנקודה. 

היה לי צורך לפנק ולהרגיע את הנפש דרך משהו מתוק (כן, זה אנושי), אז במקום להילחם בצורך הזה ולנסות להתגבר עליו, ובסופו של דבר להגיע לבולמוס אינסופי כפיצוי על הכל,

החלטתי אחרת. 

החלטתי לאפשר לעצמי את מה שהתחשק לי. להרשות לעצמי להתנחם גם במזון. להרשות לעצמי לא להוסיף מלחמה עיקשת ביום שהתיש כבר את כל כוחות הנפש שקיימים בי.

 

אז איפשרתי לעצמי נחמה במשהו מתוק, כי מותר לי. כי אני אנושית. כי הנפש שלי היתה עייפה כל כך. ונכון יכלתי להתנחם בחיבוק ביום אחר. אבל היום זו היתה הנחמה שנזקקתי לה. 

אבל הנקודה המשמעותית מבחינתי היא, שבזכות זה שבחרתי לאפשר לעצמי, אני חושבת שמנעתי את הבולמוס שתמיד מלווה ימים שכאלה. 

 

אז אולי יש כאלה שיסתכלו על זה ויעקמו את האף- אוכל זה טכני. תמלאי את הצורך הנפשי בדרכים אחרת. את תשמיני. יש לך אכילה רגשית. תפסיקי עם השכנועים העצמיים הללו.

אבל- לא אני. אני מאמינה בדרך שאני סוללת לעצמי. לא בדרך שמתאימה לך או לך. אלא דרך שמתאימה לי. ובדרך שלי, מותר להנות ומותר להתנחם מאוכל. מותר להירגע מיום קשה בשייק פירות. מותר. למה? כי אני עושה את זה מהמניעים שנכונים לי, שאני בחרתי מתוך מכלול השיקולים שברגע הנתון הזה זה נכון לי. אני בוחרת. ואני אוכלת רק כדי למלא את הצורך שנוצר ולא ממשיכה אחר כך כי אכלתי כבר. כי הרסתי הכל. כי אני דפוקה. לא. לא עוד.

אכלתי כי היה לי יום קשה, והנפש שלי רצתה להתנחם. 

 

ואתם יודעים מה? אני גאה בעצמי. שהרשתי לעצמי. שאני מעיזה לכתוב פה שאני גאה בעצמי על זה.

 

אז לפי הדרך שלי-

למספר הימים הטובים- 7! אכן..שבוע. 

 

ליום רגוע יותר נפשית, ולשבוע טוב לא פחות!

ושכל אחד יתנחם בדרך שנכונה לו..