טוב, אז היתה לי עכשיו התלבטות קשה..מצד אחד יצאה השבת ורוב הסופש מאחורי והרגשתי צורך לכתוב, לסכם ולעדכן, ומצד שני יודעת שעדיין מוקדם ועוד לא נגמר היום, ושבטח ייצא לי עוד לאכול היום, ומה יקרה אם אני יכתוב ואחר כך יהרוס הכל??

 

ומצד שני, אולי אני יכולה להאמין בעצמי? להאמין בי שאני בסדר, שיהיה בסדר? למה החרדה הזו שאם אכתוב מוקדם מדי לא יהיה לי מה שיחזיק אותי? למה שבטוח אני יאכל גרוע? למה אני חייבת להיות תמיד דפוקה? אולי אני לא?

 

ובחרתי- כן לכתוב עכשיו. ולנסות להאמין בי. לנסות באמת להאמין בי. בכוחות שלי. בתהליך שלי. עם חשש עצום.

 

אז איך עבר עלי הסופש הראשון?

אני יכולה להגיד שבהחלט טוב מאוד. וזה ככ לא מובן מאליו.

נכון, האכילה לא היתה 100%, אבל היא בהחלט היתה מעל 95%. וביחס לסופש ולדינאמיקה המשפחתית ולמורכבות עם המזון שהוא מביא איתו, זה 100% בשבילי. כרגע.

אז כן- אני שמחה בי ובאיך שעברתי את הסופש הזה. ושמחה גם ביכולת שלי להעיז לקבל את ה-95% הטובים ולא להתמקד ב-5% הנותרים.

 

אז למספר הימים הטובים-שימו לב...... 6!! 

אכן, כמעט שבוע שלם!!!!!!! אני מתחילה להאמין לעצמי שאולי בכל זאת אני מצליחה פה במשהו..זה כבר לא יום יומיים..אולי בכל זאת אני מסוגלת.

 

מאחלת לכל אחד שהשבוע החדש יביא עימו שפע של טוב, הצלחה ושמחה בכל התחומים, בכל הרגעים הקטנים והגדולים!

 

ולעצמי, שהאמון שנתתי בעצמי בכך שכתבתי עכשיו ולא בשעה מאוחרת יותר, לא היה לשווא..