עברתי כבר חמישה חודשים בדרך הקשה, התאריך שאליו רציתי להגיע חתיכה וקלת רגליים כבר עבר. הגיע הזמן לציין את הצעדים הנכונים שאני עושה, לבדוק מה עדיין טעון שיפור ולחגוג את ההישגים.

 

אתחיל בקשיים: הדרך בהחלט ארוכה, אני עדיין שמנה מאוד. אני רעבה, מחכה לארוחה, וחושבת על אוכל. אני עדיין מכורה למתוק ומחכה למתוק בכיליון עיניים. הסוכרת עדיין קיימת, הרגליים כואבות מאוד,  הברך הכאב הוותיק לא עובר. כפות הרגליים כואבות בכל צעד ואף כשהרגליים מונחות למעלה.  ולצערי יש כאב חדש באגן. עדיין כל ספורט שנוא עלי, ממש לא נהנית לצאת להליכות, גם שהם קצרות. ובמיוחד עכשיו שכבר חם!

 

הדברים החיוביים: הגעתי למשקל דו ספרתי ואני מתקרבת להורדת חצי מהמשקל העודף שלי. אני אוכלת  פחות, בעיקר הורדתי את הפחמימות. אני משתדלת לאכול כמויות קטנות בכל ארוחה, בעיקר ירקות, בסלט בארוחת ערב ומבושלים בצהריים. אני יודעת להפסיק לאכול "דברים טעימים" בדרך כלל אחרי טעימה, לפעמים אני זקוקה גם לשנייה.

 

אני בכל זאת כבר הולכת קצת, גם אם כואב. בעיקר נהנית ללכת עם בן הזוג שלי, יש זמן לדבר!

 

בדיקות הדם שלי משתפרות. אני מקווה שגם דום הנשימה יעלם, רק ממש לא בא לי לבדוק את זה. הרופא הוריד לי כדורים. יש!!!!

הוצאתי מהשימוש כמה זוגות מכנסיים גדולים, תחתונים גדולים והזמנתי באינטרנט חדשים. ואני נהנית ללבוש אותם.

 

היום כבר יש מחמאות. בהתחלה הייתי עונה כל מיני תשובות כמו: כן הדרך ארוכה. טוב, בפנים תמיד רואים מוקדם. אבל הבטן עוד לא ירדה. כיום למדתי כבר להגיד תודה ולקבל את המחמאה.

 

הבעיה היא שכולם רואים את חצי הכוס הריקה, ואני? אני רואה את חצי הכוס המלאה- כמה אני עדיין שמנה, כמה המסע ארוך עדיין!