בעת האחרונה שמתי לב לעובדה נוגעת הלב, שכל עם ישראל התאחד לעזור לי ולא רק לי אלא גם לכל אלו שמסביבי.

שבוע שעבר ישבתי עם בני משפחתי במסעדה. הייתה אווירה נחמדה (מנומנמת משהו כל אחד ואייפונו ומצד שני גם לא נרשמו ויכוחים הרי גורל) עד , שהגיע המלצרית. יש לציין, שרגע קודם לכן כולם היו שלווים ולכל אחד היה ברור ,ש הוא הולך להזמין את ה"קבוע"  שלו מהמניו  (פרט לי שכבר התחלתי את וירוס הבטן העוויתי שלי והזמנתי אורז. לא מטוגן בבקשה ומיים עם קרח מהברז).

בקוקו מוגבה להרשים ובנעליים שטוחות ופרקטיות, המליצה המלצרית הצעירה והנמרצת  על מנות הבית: אחת אחת היא הקריאה אותן מהלוח, הקפידה לפרט את תכולתן ובסיום (שערך זמן זהה לתהליך הקודם), השקיעה בהסבר על ה"מומלצים". המשפחה השלווה שעד כה נמנמה בנחת יחסי (תלוי איזה מסר התקבל באותו רגע באייפון) נכנסה למערבולת רגשית. באחת, נטרפו כל התכנונים על המנה ה"קבועה" ועלו הספקות:

"אתה תקח מזה ואני אשתתף איתך במנה ההיא".

"לא רוצה, תזמין לעצמך".

"אני כבר גווועת , נו יאללה".

"אתם מבינים כמה העסק הזה יעלה לנו?"

"אני לא אגע לשום מקום בקצב הזה".

"יוצאים פעם אחת אז שיעלה מה שיעלה"

אתם יכולים לשחק במשחק של איזה ציטטה שייכת למי, קרוב לוודאי שתצדקו. האוכל הגיע. לא רע אבל גם לא מדהים במיוחד. כולם נטשו את הפלאפונים (אם כי השאירו עיין פקוחה שמא יהיה דיווח על איזה אסון בינלאומי או זכייה בפרס פוליצר אפילו שאף אחד לא כותב. הלו, מה זה שייך?) כבר היה נדמה שהעצבים נרגעו אפילו מנת האורז נעמה לחיכי אלא שאז שוב הגיחה המצרית החרוצה:

"הכל בסדר?", "טעים לכם?", "איך הסטייק?", מסתבר שאם חופרים (ואפילו לא עמוק מדי) - מוצאים.

הילד מלמל מתחת לשפם משהוא על זה שהוא בקש סטייק בדרגה איקס וקיבל אותה בדרגת אם (אני לא מבינה בזה אני צמחונית). מייד התעוררה מהומת עולם: ראשית, המצרית הבהירה ש"זה בדיוק מה שהוא בקש ושהיא גם הסבירה", שנית, הוא גם יכול להחליף "אין בעיה, אנחנו רוצים שהלקוח יהיה מרוצה". הילד סרב. שנייה אחר כך הגיחה משום מקום המארחת אף היא בבגדים שחורים כיאה לשבעה מסודרת. "זה לא הולך ככה", גרסה מול עיניו ההמומות של הילד (ואולי רק היה נדמה לי ככה כי הוא כבר רגיל לטוב הלב המאסיבי הזה, שנשפך מהדור החדש) "אם התלוננת, תן לנו לעזור, נחליף את הסטייק". פנייה הביעו עלבון עז והילד הושיט לה את הצלחת עם הפרה האומללה (או מה שזה לא יהיה כבר אמרתי שאני צמחונית....), לרגע נכנסתי למשבר רגשי: למה כשאני נעלבת הוא מסובב את הגב ואליה הוא מפנה את הלחי השנייה אבל לא היה לי זמן רב להרהר בעוול הזה כי הרסרי"ת פנתה אלי בקול תקיף: "האורז בסדר?", כן, כן, עניתי במהירות. מה כבר יכול להיות לא בסדר באורז לבן מבושל, חשבתי. מאידך, למים היה טעם של חלודה אבל לא העזתי לפצות את פי כי  היא כבר המליצה לי קודם על מיים זכים של סאן פאלגרינו ואני נפנפתי אותה באלגנטיות. עם הסטייק החדש הופיע גם השף והתנצל, המארחת עמדה על ראש הילד בחרדת קודש למוצא פיו עם הביס הראשון משל מדובר ביונתן רושפלד במאסטר שף וכשהילד הנהן לחיוב נשמעה אנחת רווחה מכל הדצדדים. המהומה שקטה כולנו אכלנו בשקט . מדי פעם חלפה המלצרית ליד שוחננו ושאלה אם אפשר לעזור במשהו. מייד אמרנו שהכל מצוין וכשהילד לחש לי , שהסטייק החדש בדיוק כמו הקודם כמעט התעלפתי מאימה: "בשקט, בשקט" זעמתי לעברו. "אתה רוצה שהיא תבוא לעזור לנו?".

אבל הלקח נלמד, כשהיא הופיעה עם תפריט הקינוחים ושאלה אם אפשר לעזור כולנו צעקנו פה אחד "לא". זה לא לגמרי שכנעה אותה אבל בדיוק היה לקוח אחר לידנו שביקש עזרה והיא שעטה לעברו ואנחנו נסנו לנפשנו לאחר, שהשארנו  טיפ שמן למלצרית ה"עוזרת".

 

למרות האורז הדלוח הבטן  שלי המשיכה לגעוש וכאן נתקלתי בתופעה מאוד מעניינת : לא רק שכולם רצו לעזור לי אלא גם שכולם הפכו לרופאים מדופלמים בזמן , שאני ישנתי. "זה בגלל שאת לא אוכלת טוב", "כבר אמרתי לך שהמתח יהרוג אותך והנה מקום ראשון לביטוי שלו זה הבטן", "האבחנות של הפנימאי הזה לא שוות כלום, תקשיבי לי", "לא צריך להתרגש מזה אבל בכל זאת כדאי לעשות בדיקה לצליאק, רגישות לחלב ולאויר, כן, כן, מה את מזלזלת יש כל מני מזהמים באויר", "כמון, כורכום והל בכוס מים". העצות זרמו לאזני בשטף ובמומחיות. כולם רצו לעזור וליעץ

ולכולם הייתה אבחנה מדוייקת ונטולת ספקות במיוחד לאלו שדגלו ברעיון ש"הכל בראש".

 

עד כאן שום דבר לא שבר אותי אבל השבוע הגיע התפרצות הזעם הראשונה וכך היה המעשה.

נכנסתי לחנות קוסמטיקה ורציתי לרכוש את המייק אפ הרגיל שלי. זה שבלעדיו אני לא מוכנה לעשות את נשימת הבוקר הראשונה שלי אבל יועצת היופי (ככה היה כתוב לה על התג) סרבה לתת לי אותו. כן, כן, מה שאתם שומעים. בנחרצות היא תבעה את זכותה לעזור לי. "זה לא מתאים לך", טענה בתוקף, "זה כהה מדי", "אני לא אתן לך לצאת ככה מהחנות שלי". מה?.

בהתחלה עוד שיתפתי פעולה, מוחמאת מהעובדה, שהפרגית הצעירה מלטפת את פני במייק אפ מינראלי חדשני במברשת חלקלקה (מברשת מספר 189 עלות 280 ש"ח אבל מקבלים הנחה על הפריט הנוסף וחוץ מזה היא חוסכת בכמות המייקאפ הנדרש). כשניסיתי לגעת בפני כמו כל כפרייה שממשמשת את החומר שמתקבע על פניה היא ממש כעסה. "אני מנסה לעזור לך ללמוד לשים מייקאפ נכון". עד כאן עוד הכלתי את כמות העזרה, שנגרה לפני כמו מפל זעפני אבל כשהיעצת העוזרת סובבה את הכסא לכיוון המראה כמעט התעלפתי. גוויה בגוון סיד הופיעה לפני. יכולתי להיות מצוותת מיידית לסרט אימה.

"מקסים, לא?, ממש מבליט לך את העיניים".

"זה נראה כמו שפכטל", סיננתי.

"נו טוב", אמרה היעצת בחמלה "יש לך נקבוביות פתוחות".

"מה?" , רשפתי לעזרה, "אני רוצה בבקשה את המייק אפ שלי, הרגיל".

"חמודה, חבל שאת לא מסוגלת לקבל את העזרה שלי, אני לטובתך".

"לא". איבדתי את עשתונותי לחלוטין. "אני לא רוצה את העזרה שלך".

נגשתי למדף ולקחתי באגרסיביות מייק אפ שמיועד לכושיות (הגיע הזמן שאני אממש את החלומות שלי) ובעוז נגשתי לקופה. כשיצאתי מהחנות, שמעתי אותה ממלמלת לקרבנית הבאה שישבה בגבה אל המראה וצופתה באותו מייק אפ, שהותאם במיוחד לגוון עורי הנורא באופן אישי "יש אנשים שלא יודעים לקבל עזרה".

כנראה היא צודקת. עוד תכונה מחורבנת לרשימת התכונות הנוראות שלי ממילא.

תגידו, סתם הפכתי לזקנה נרגנת או שבאמת כל העזרה הזאת הפכה בלתי נסבלת?