ערב יום הזיכרון היום. ראיתי כל הערב בטלויזיה סרטונים על חיילים וחיילות שנפלו. אפילו הקלטתי את מה שלא אוכל לראות כדי שאראה מאוחר יותר. הסיפורים האלה נגעו לי ללב והרגשתי שמשהו קורה בו. הוא טיפה התחיל להפשיר אחרי תרדמת די רצינית. לא זוכר מתי הרגשתי פעם אחרונה את האמפתיה, איך שהלב מתמלא בדם והעיניים בדמעות. לא שהזלתי דמעה (בנים הרי לא בוכים). איך שאני משתומם לשבור את הסטיגמה הזאת שנתפסה אצלי חזק. גם עם יש דמעה שעומדת על המפתן של העין ותכף באה לזלוג, מופיעה כוח פלאי כל שהוא שמונע זאת בעדה והיא כאילו נספגת חזרה ומורגשת איזושהי מועקה בלב. אולי בדוגמה הזאת אפשר לראות את חוסר הזרימה הרגשית אצלי. איך הכל פקוק ולא נפרק החוצה ומתמלא מחדש אנרגיית חיים, איך הלב הרגשי שלי לא משתתף במסיבת חילוף החומרים של הגוף אלא נהפך לביצה של רגשות ששנים נמצאים באותו המקום ולא זוכים לביטוי או להכרה. החוויה של חוסר היכולת לבכות כשאני עומד על סף הבכי די מוכרת לי מאפיזודות אחרות בחיי.

   כשאני חושב על זה עכשיו אולי זה בא כתוצאה מכך שהרגלתי את עצמי לזה בתקופת ההתבגרות. אני עכשיו נזכר שהייתי די רגשן באופי שלי למרות המראה הקשוח שניסיתי להדביק לעצמי ואני זוכר שהיו סיטואציות של חוסר אונים אם זה באיזשהו ויכוח שהדעה שלי התבטלה או כתוצאה של חוסר יכולת לקבל מרות מההורים, מורים ובהמשך גם מפקדים. במקרים האלה הדמעות ניסו לצאת החוצה ואפילו הצליחו במקרים המוקדמים עד שהצלחתי להשתיק ולחנוק אותם עם ההתבגרות.

 

   די אגואיסטי לראות את המראות של החילים שנפלו ולהפיק מזה תועלת אישית כלשהי. הם נראים כל כך חיים בתמונות ובהקלטות ובעצם אינם עוד. רואים בסרטים האלה גם את ההתמודדות של בני המשפחה עם אסון שפקד אותם. איך בעצם חיים עם האבל, איך מערבבים את האבל והשמחה לקוקטייל החיים? אולי יש מתכון כלהו... אני הרגשתי שלמרות שהלב שלי היה לגמרי עם האנשים בסרט עדיין הרגשתי בסדר עמוק בפנים. כאילו הזדהתי לגמרי עם הסיפורים, היו לי דמעות בעיניים (או כמעט דמעות) ואם זאת הייתה איזושהי קרקע יציבה מתחתי. קרקע זאת נעלמת כליל באפיזודות הדיכאון והופכת לבור ללא תחתית, ואולי זאת הסיבה שהלב שלי ניהיה אטום כל כך. אולי זה בעצם מנגנון ההגנה שלו. בהעדר הקרקע הזאת אם אני אתן דרור לרגשות לסחוף אותי זה עלול להיות מסוכן לקיומי לכן מופעל מנגנון ההגנה הזה והלב ניהיה אטום והנפש אפטית עד יעבור הזעם. העניין הוא שכאשר עובר הזעם לא נראה שהלב שלי מפסיק עם המנגנון הנ"ל. נראה כאילו מה שהוא שם נתקע.

 

   האמת היא שהכתיבה הזאת די עושה לי טוב. לא זכור לי שעל כורסת הפסיכולוג הגעתי לתובנות כאלה. אני אמשיך עם זה קצת, נראה מה יצא.