אני זוכרת את הנסיעה ההיא לבאר שבע, עם הוריי. כמדומני , זו הייתה הנסיעה השנייה בחיי לעיר הדרומית. נסיעה ארוכה ומאוד מרגשת. נסעתי לראיון לקבלה ללימודי רפואה, במסגרת לימודי תעודה. בת שמונה עשרה וחצי נחושה ללמוד רפואה מתוך אידאולוגיה שלטפל באנשים זה מה שאי רוצה לעשות בחיי. 

בשאלון כלשהו שנדרשתי למלא בבית הספר היסודי עניתי לשאלה איזו דמות נערצת עלי- עניתי אלברט שוויצר. דמיינתי עצמי, כמוהו, מגיעה לאפריקה, מטפלת באנשים אך אני רציתי גם לשלב טיפול בבעלי חיים, ולעשות טיפול קהילתי.

ייתכן כי מתוך צפייה בסרטים, קריאה בספרים וכל מני מאמרים רקמתי בעיני רוחי את המקום שבו אעשה את הייעוד הזה להוויה.

באר שבע של אותם ימים, הייתה מקום מרוחק מאוד מגבעתיים, הכבישים היו פחות טובים, הרכב פחות מהיר, והעיר עצמה פחות מפותחת מכפי שהיא כיום. אבל ללמוד את מה שרציתי היה כל כך חשוב לי שזה היה כמעט כמו לנסוע לאפריקה לעסוק במה שחלמתי.

ניגשתי לראיון הקבלה ללא שום הכנה מוקדמת. לא שאלתי איש מה שואלים ומה כדאי לענות. בחושיי , הבנתי כבר אז שלהיות אני עצמי זה הכי חשוב. פה לא כדאי ואי אפשר לרמות.

אני לא זוכרת את כל השאלות ששאלו אותי. אבל שאלה אחת צפה ועלתה לאחרונה מחדש בזיכרוני. אחת המראיינות שאלה אותי לפתע: איזה שינוי היית רוצה לעשות בחברה? בעולם? הסתכלתי עליה, חשבתי לרגע ואמרתי לה: אני חושבת שכרגע ביכולתי לעשות דברים במסגרת החברה בה אני חיה, המשפחה, החברה הקרובה, השכונה, ולאט לאט אני מקווה שבאמצעות הלימודים אולי אוכל לעשות שינוי גדול בעזרה לאנשים רבים יותר. אני זוכרת שהיא הביטה בי ושריר קטן זז ליד הגבה שלה. נראה היה לי שהיא לא מרוצה מהתשובה. נותרתי מאוד מאוכזבת ומתוסכלת. הן אמרתי משהו מאוד אמיתי. ומשהו שאני מאמינה בו גם כיום.

היא שאלה שאלה קצת בנוסח השאלות ששואלים את מלכות היופי... לא? מה יכולה נערה בת 18 וחצי לומר על התמורות שתרצה לעשות בחיי הפרט והעולם? 

השבוע חזר זיכרון השאלה הזו וצף מחדש ועורר בי מחשבות. הדבר קרה ביום השואה. התעוררתי בבוקר עם החלטה לעשות להוריי יום מפנק במיוחד. בצהריים הזמנתי אותם לארוחת צהריים אצלי. הכנתי להם מטעמים עם מנות מעודנות כמו במסעדה. אחר כך צפו בסרט "המפתח של שרה" שהקלטתי מבעוד מועד. ואחר כך נשארו לצפות בעוד סרט... שתו קפה ועוגה.. וקינחו בארוחת ערב... ופתאום הם אמרו: כל כך פינקת אותנו היום, מה זה? מה פתאום? 

ואני לא אמרתי כלום מלבד: סתם, התחשק לי להזמין אתכם. 

אבל חשבתי שדווקא ביום הזה, להזמין שני אנשים, במקרה הם הורי, ניצולי שואה, ולהנעים להם יום כזה ולתת להם הרגשה של פינוק בלי להכריז על זה, בכדי שלא ירגישו חייבים או מאויימים, זו תרומתי הכי צנועה וזעירה בעבורם. 

וחשבתי עוד משהו, כמה יותר קל לפעמים לתת תרומה או עזרה לאנשים זרים, להתגייס למטרות "נעלות", אבל למען אלו שקרובים באמת במשפחה או בשכונה, אנחנו נמנעים לעיתים כי מעורבים רגשות וזכרונות , שגורמים להתחשבות במקום לחמלה והבנה.

אז החלטתי לשים קצת בצד את החשבונות הללו, עם הוריי, עם השכנים, עם הילדים... ולעשות את מה שאני מאמינה שנכון לעשות בשביל מישהו אחר, כי הוא זקוק לו בלי קשר לכלום.

עדיין הייתי רוצה לנסוע לאפריקה, או איסלנד או כל מקום אחר שאוכל לתרום בו... למרות שאני חושבת שיש הרבה דברים שאני יכולה לעשות גם פה אצלי בשכונה.

ולשאלה מה היו תוצאות אותו ראיון בבאר שבע? לא התקבלתי ללימודי רפואה בארץ. נסעתי אחר כך לרומניה ולמדתי רפואת שיניים, בה עסקתי עד שחליתי בטרשת נפוצה.

 

 

מצרפת שיר הוא גם מרשם חשוב ונחוץ מאוד: כל שעה נשיקה , כל שעתיים חיבוק... / חווה אלברשטיין     להנאה ולבריאות!