פסח ודיאטה הם שני ניגודים. פסח הוא חג אכילה אמיתי. כולם מקטרים על המצות, אך לא מפסיקים לנשנש אותם. לכל משפחה יש מסורות פרטיות וגם משפחתי הגרעינית לא חפה מהן.

 

מסורת אחת ייבאתי מזיכרונותיי בהכנות הסדר בימי ילדותי. לסבי וסבתי היה לול תרנגולות. לכן בליל הסדר היו תמיד הרבה ביצים קשות. התפקיד שלי ושל הילדים האחרים היה לקלף את הביצים הקשות. היינו עומדים ליד הכיור, שוברים ביצה על המצח של הילד שלידנו, מקלפים ושרים: "עבדים היינו, לאמא במטבח. וכל מה שעשינו זרקה לפח". 

 

מסורת אחרת התחילה כשהתחלנו לערוך לילות סדר אצלנו בבית. התחלתי להכין חרוסת. בהתחלה לקחתי את המתכון של דודה פנינה, אך לאט לאט זה הפך המתכון שלי.  אני יושבת עם קערה גדולה של תפוחי עץ מרוסקים, ומוסיפה להם את האגוזים, מערבת ומערבבת ומוסיפה את שאר הטעמים, ולבסוף נותנת לשאר בני הבית לטעום. הילדות אהבו אותו מאוד. וכמובן לא רק הן, גם אני.

 

מסורת שלישית התחילה, כשהבת השלישית הייתה מספיק גדולה לבשל. כל שנה שבוע לפני ליל הסדר, הייתה לוקחת את כל המתכונים מהעיתונים, ומכינה קנידלך. כל יום סוג חדש. עד יום לפני הסדר, כבר היה את הקנידלך המומלץ לשנה זו. הקניידלך הללו היו מגולגלים לארוחת הסדר.

 

כפי שאפשר לראות כל המסורות המשפחתיות שייכות לתחום הקולינארי. הפעם התכוננתי מראש לפסח קשה במיוחד. הפעם אני בדיאטה, ובדיאטה בלי הסיגריות. הבת מתוך התחשבות בי, ויתרה על מסורת בדיקת הקניידלך. והקניידלך בליל הסדר, שלא היו מעשי ידיה, איך לומר, לא היו מיוחדים כמו שלה. הסתפקתי בסדר רק בשניים. בחג השני היא ואחותה בישלו סוגים של קניידלך, ועשו את הכדורים קטנים במיוחד, מעתה בכל "סדר" שנערוך אצלנו, הקניידלך יהיו קטנים במיוחד, כל אחד ייקח כמה שירצה.

 

לא התבקשתי להכין חרוסת לסדר הזה, אך הכנתי על פי המסורת, ולקחתי קופסאות לבנות. מאחר והחרוסת על השולחן לא הייתה שלי, לא היה פיתוי רב לאכול ממנה.

 

בכל הפסח אכלתי אולי מצה אחת שלמה. מעוגיות הקוקוס הנהדרות אכלתי "פינות" כשהבנות אכלו. כך, אכלתי בחג, וירדתי במשקל.