כל כך קרוב לערב פסח, כל כך רחוק מאמא.

ערב פסח לפני שנה אשפזנו את אמא. היא רק הייתה מבולבלת. בדיוק התחילה להכין לעצמה ארוחת צהריים, לא אשכח את הכרובית שהייתה בסיר, מבושלת למחצה.

לא אשכח את חוסר האונים בבית החולים, את אמא שלא הבינה מה קורה סביבה ומדוע ההמולה, מתעקשת שוב ושוב ש"הכל בסדר".

לא אשכח את האפאתיות של הרופאים שבניגוד לתוצאות ה-CT והאבחנה של הרופאה במיון, החליטו שהבעיה של אמא היא לא שבץ קל, אלא בעיה נפשית.

לא אשכח את אמא הולכת ודועכת בעקבות "האבחנה" שלהם שכתוצאה ממנה, היא עברה ממצב של דימום קל ולא משמעותי לדימום מסיבי במוח.

לא אשכח את העובדת הסוציאלית שלא הייתה, כי הימים היו ימי חול המועד  וכשהיא טרחה לפגוש אותנו זה היה כבר מאוחר מדי.

לא אשכח את הרופא המטפל בביקור הרופאים, שעטה כפפות, שאל אותנו הבנות שאלות, לא ידע את פרטי המקרה של אמא ולבסוף יצא מהחדר בלי לבדוק את אמא. העיקר שהוא עטה כפפות.

לא אשכח את הרופאה התורנית, שידעה שהרופאים עובדים במתכונת שבת ולמרות זאת סירבה לתת לי פרטים על מצבה של אמא, כי היא רק רופאה תורנית.

לא אשכח את שיחת הטלפון מהאחות ביום השואה בעודי נמצאת בכניסה לבית החולים, מודיעה לי שעלינו להגיע כי המצב קשה.

לא אשכח איך הגעתי במהירות שיא לחדרה של אמא ומצאתי אותה מאחורי הוילון המוגף כשהיא מכוסה בסדין.

לא אשכח את "חוק לשון הרע" שאוסר עליי לפרסם ברבים את שמו של "בית החולים" אך מתיר לרופאים לנהוג כאלוהים ולהחליט מי יחיה ומי ימות.

לא אשכח איך בערב ליל הסדר ישבנו מרוטות עצבים, אכולות דאגה ואשמה שהשארנו שם את אמא. השנה אנחנו כבר לא דואגות. השנה אנחנו מאוד מתגעגעות.

לא אשכח את אמא.