(למרות שאני לא מתחברת למונח הזה אני אשתמש בו עד שאמצא מונח אחר שמגדיר טוב יותר את התכונה שנקראת עד היום פרפקציוניזם).

 

אני זוכרת את עצמי בגיל מאד צעיר חוזרת הביתה עם מבחן שעליו רשמה המורה את הציון שלי – 99. ליד הציון היא רשמה את המילה "מצויין" וגם הוסיפה סמיילי. לא הייתי גאה. לא שמחתי על הציון. ידעתי מה יקרה כשאבא שלי יבוא בערב ואראה לו את הדף המקולל. הערב הגיע לצערי ואבא שלי חזר מהעבודה. כמו ילדה טובה ומחונכת באתי אליו עם המבחן. הגשתי לו את הדף, נשמתי עמוק והתכוננתי לשמוע את המשפט שכל כך שנאתי – "איפה עוד נקודה"???
אבא שלי לא ידע בכלל על מה המבחן. הוא בכלל לא שאל איך עבר עלי היום בבית הספר. הוא בכלל לא ידע באיזו כיתה אני לומדת. הוא גם לא קרא את המבחן ואת התשובות שלי ובכלל לא עניין אותו במה טעיתי. הוא הסתכל אך ורק על הציון, ירה את המשפט הרגיל והחזיר לי את הדף. הריטואל הזה חזר שוב ושוב במשך השנים, עד שגדלתי והפסקתי לבוא אליו עם המבחנים שלי ואז גם הפסקתי לשמוע את המשפט הנוראי הזה.

 

אני זוכרת את עצמי גם עוזרת לאמא בבית. עוזרת לנקות. הפעם הייתי אחראית על הניקיון של הסלון. היה צריך לנקות אבק, לנקות את החלונות ולשאוב את השטיח (שטיח מקיר לקיר). אני זוכרת ששנאתי לנקות. אני זוכרת שניקיתי וכל הזמן חשבתי מה אמא תגיד. כשסיימתי, הלכתי להגיד לאמא שלי שסיימתי ואז התחיל הטקס שבו היא עוברת על כל מה שעשיתי ומראה לי את כל הליקויים. מראה לי את כל המקומות שלא ניקיתי טוב. את כל המקומות שפיספסתי. כמובן שהיא לא הייתה שמחה. היא כעסה על העבודה הרשלנית שלי והלא יסודית. אמא שלי בעצמה שנאה לנקות. היא מעולם לא ניקתה בכיף  ומעולם לא ניקתה יחד איתי. אבל היא דרשה ממני את מה שהיא אפילו לא דרשה מעצמה.

 

יש עוד מלא דוגמאות שאני יכולה להביא. דוגמאות לאירועים שעיצבו את האישיות שלי. דוגמאות לאירועים שיצרו אצלי ובנו אצלי תכונה שרוב האנשים קוראים לה פרפקציוניזם.

לקח לי הרבה שנים להבין שבעצם אני כזאת. אני פרפקציוניסטית. זה לא משהו שאמרו עלי שוב ושוב. לא משהו שהיה מאד בולט כלפי חוץ. משום שהדבר המרכזי בפרפקציוניזם זה לא ההתנהגות החיצונית שאנשים יכולים לראות אלא התחושות הפנימיות שאיתן מתמודד אותו אדם.

 

אירוע אחד לא יכול לגרום לאדם להיות פרפקציוניסט. מדובר בדרך חיים שאיתה הוא גדל. דרך חיים שכוללת דרישות מאד גבוהות מההורים. לרוב כל כך גבוהות שהן בכלל בלתי אפשריות. דרך חיים שכוללת ביקורתיות ושיפוטיות. דרך חיים שלא כוללת אהבה, קבלה ועידוד. דרך חיים שלא מאפשרת ליהנות מהתהליך אלא מתייחסת אך ורק לתוצרים ולמימוש המטרות בכל מחיר. דרך חיים שלא מאפשרת חופש ובעיקר לא מאפשרת בחירה. אדם כזה גדל להיות אדם פחות יצירתי. אדם שרואה את הדברים בצורה מאד קיצונית ללא איזון. אדם שמרגיש שאין לו ברירה. אדם שמוכתבת לו הדרישה והציפייה ממנו (גם אם הוא זה שמכתיב אותם) ואין לו שום אפשרות מילוט. יש רק דרך אחת וזהו. אין לו ברירות. אין לו אפשרויות. הוא חי בתחושה כל הזמן ש"הוא חייב...". הוא חייב לעשות את הדברים עד הסוף. הוא חייב להיות מושלם. הוא חייב להצליח. הוא חייב לעבוד. הוא חייב להרוויח כסף. הנאה היא בכלל לא חלק מהמשחק. אין לזה שום חשיבות ואין לזה בכלל מקום. אין שום קיום למושג "בא לי" כי זה בכלל לא משנה מה הרצון של אותו אדם. מה הצרכים של אותו אדם. הוא לומד שעליו לוותר או להתעלם מהצרכים והרצונות שלו על מנת לעמוד בדרישות ובציפיות החיצוניות. ההצלחה שלו והעשייה שלו הם מובנים מאליו. אין מצב של חיזוקים ועידודים כי הדברים נדרשים ממנו. ואף פעם אין לזה סוף. תמיד יש עוד דרישה. תמיד אפשר עוד להשתפר. אם קיבלת ציון גבוה במקצוע אחד אז צריך עכשיו לקבל ציון גבוה גם במקצוע שני. אין שקט ואין מנוחה. אין שלווה. מה שהוא עושה זה לא מספיק.

 

כשגדלתי ובגרתי רכשתי מקצוע. למדתי באוניברסיטה וסיימתי (כמובן) בהצטיינות תואר ראשון. לא יכולתי ליהנות מהלימודים כי הייתי בלחץ כל הזמן מהמבחנים. למרות שהחלטתי שאני לא משתפת את ההורים שלי בציונים שלי עדיין המשיכה התכונה הנוראית הזאת לאכול אותי מבפנים. עדיין הייתי לחוצה במבחנים ובעיקר כשבאתי לראות את הציונים.

 

כשהלכתי לעבוד במקצוע שלי הייתי מאד בלחץ. התקשיתי לישון בלילות והייתי מוטרדת כל הזמן אם אני עושה עבודה טובה או לא. לא הצלחתי ליהנות מהעבודה ולא הרגשתי סיפוק. עשיתי עבודה טובה אבל לא הייתי שמחה ולא הייתי גאה בעצמי. הכל היה מובן מאליו. התחלתי גם תואר שני כי "תואר ראשון זה לא מספיק". ילדתי תוך כדי את הילדים ועבדתי במקביל בשתי עבודות. הדרישות המשיכו לבוא והחיים נהיו קשים.

 

התחלתי ללמוד תפירה. חוג פרטי פעם בשבוע. משהו לנשמה. הלכתי והתפתחתי עם העניין. רכשתי מכונות תפירה וסידרתי לי חדר תפירה בבית. צמצמתי את העבודה ושקלתי לפתוח עסק לתפירת שמלות כלה. אבל לא הייתה שום הנאה בעשייה. לא הייתה גאווה בתוצרים. ההורים והאחים שלי, שהיו רגילים כל השנים רק לדרוש תוצאות, לא עודדו ולא חיזקו. הם נהנו מהעובדה שאני תופרת אך התייחסו לזה כאל מובן מאליו. הם לא מצאו שום דרך לומר לי מילה טובה על מה שאני עושה. לא הצלחתי להרגיש שום תחושת סיפוק. היה הרבה לחץ ולא הגעתי למימוש. העשייה הייתה מלווה בחרדות רבות. בעלי ניסה לעודד אותי להמשיך אבל אני מצאתי כל הזמן סיבות למה זה לא יצליח. הצבתי כל הזמן רף כל כך גבוה שזה היה בלתי אפשרי.

 

הדרך מכאן לדיכאון לא הייתה ארוכה...

 

המושג פרפקציוניזם מגיע מהמילה פרפקט כלומר מושלם. אנשים חושבים שזו המשמעות המרכזית בתכונה הזו. הם חושבים שאדם פרפקציוניסט מונע מתוך רצון להגיע לשלמות. אך בעיני זו טעות. אדם כזה מונע מתוך הדרישה לעשייה מושלמת כשאין בכלל קשר לרצון הפנימי שלו. הוא פועל מתוך תחושת אין ברירה. בילדות מדובר בדרישה מההורים וככל שהילד גדל הוא מתחיל להציב את הדרישות האלה לעצמו.

 

אנחנו נוטים לשייך את המונח פרפקציוניזם לאנשים שכלפי חוץ אנחנו רואים אותם פועלים בדרך מסוימת. שנראה לנו, לצופים מן הצד, שהאדם הזה מנסה כל הזמן להיות מושלם ועל פי ההגדרות גם מנסה להתרברב על כך. אני מאמינה שעל מנת לשייך לאדם את המונח הזה צריך לבדוק מהן התחושות הפנימיות של אותו אדם ורק כך ניתן לבדוק האם באמת מדובר באדם פרפקציוניסט.

 

אני מאמינה שמדובר בתוכנה נרכשת ונלמדת אבל לא סתם. היא נלמדת בכפייה. לאדם כזה אין ברירה אלא להיות פרפקציוניסט.

 

שחרור מהעבדות הזו היא היא הפתרון לאותו אדם. רק כשיצליח להשתחרר מהדרישה החיצונית והפנימית, רק אז יוכל לרגיש סיפוק. ליהנות מהעשייה. לממש את עצמו. להשתחרר מהחרדות והדאגות שהוא לא מספיק טוב. רק אז יוכל להרגיש שהוא מעולה.